i know we are not new….

שלום לכל החברים. רציתי לחלוק איתכם איזה פוסט מבלוג אחר (סליחה, דן, אבל ישנם שדות זרים…). מדכא/מעודד/מצחיק/מנחם עד כמה החוויה האנישית מוגבלת ועד כמה יסורי הגיהנום שכל אחד מאיתנו עובר בבדידות מצמיתה בעצם משותפים לכה רבים. זה מזכיר לי מחקר שערך איזה סוצילוג ממישיגן לפיו 70% מהישראלים והפלסטינים מאמינים שרק דרך הדברות נגיע לפתרון היחיד האפשרי – הסכם שלום. מצד שני מ70% אלו 90% חשבו שהם שכולם סביבם חושבים ההפך. בכל אופן הנה הפוסט: http://inktopia7.wordpress.com/2009/02/03/%E2%80%9Cmy-hideous-progeny%E2%80%9D-anatomy-of-a-writing-project/

סוף העולם

הסמסטר הזה אני לוקח קורס באנתרופולוגיה שנקרא מחשבה אפוקליפטית מונעת עם אחד הפרופסורים החשובים בקולומביה (אחד מה-בעסט דרעסד פראפעסארס אין אמעריקען אקאדעמיע אליבא דניו יארק טיימז). הקורס הוא דוגמא ומופת למדעי הקשקוש, מלא אנתרופולוגיות יפיפיות והיפסטערים חסרי בושה (משום מה הדיציפלינה המטומטמת הזו מושכת סוג מסוים של סופיסטיכוסיות והיפסטערים בכמויות, אולי בגלל מראית העין של תחכום שסדר השיח הנהוג בתחום מאציל עליהם) בכל אופן, עבודת הסיום לקורס תהיה הצגתו של אפו-יומן : יומן האפוקליפסה הבאה עלינו לטובה. עלינו לאסוף גילויים וביטויים למחשבת סוף העולם בהם אנחנו נתקלים, לסדר אותם במחברת ולמלא את החלל ביניהם בלהג כאילו יצירתי, מתוחכם למראה, פסוודו-בנימיני ולמעשה אווילי. מתוך גישה נאו-מרקסיסטית תמימה משהו שגורסת שבעוד שהליברליזם הרס את הקשרים בין אדם לחברה, הפך את כל המוצק לאד וצמצם את צלם האדם לכדי סחורה ברת החלפה, ניאו-ליברליזם נתן את תרומתו לחיסול הבורגנות ע"י הפיכת האדם לאידיוט צרכני ותו לאו, אני הקדשתי את מאמצי לאיתור גילויי אווילות וחלמאות בעולם שסביבנו שכן לדעתי אלו הם פעמי הסוף. הרי העולם לא יאבד בקול נפץ אלא עם יבבה דקה, עם ההיטמטמות הסופית של המין האנושי. עד היום התרכזתי בהופעה הבו-זמנית של ספיידרמנים המנבאים חורבן במקומות שונים בעולם (ישראל, הונג קונג, קנדה), בעובדה שאנגליה היא מקום ראשון בהריונות מתחת לגיל 15 באירופה (22 מתוך 1000 הריונות. ארה"ב: 45 מתוך 1000) שבארה"ב יש יותר אנשים ממש ממש ממש שמנים (Obesity) מסתם שמנים (fat) וכן הלאה. אבל כאמור וכרגיל אנחנו נותנים את הטון: אני לא יודע מי מכם ראה את הכתבה בהארץ אבל ישראל היא אכן אור לגויים ומודל לכול העולם. האופן שבו ישראל מציגה, ללא שום בושה, את פניה של תרבות המערב של ימינו ראוי לציון. היש עוד מקום סר טעם ורע לב כמו אותה ערמת חול שאני מכנים בית? שנתקלים בשילוב המנצח הזה רואים שהציניות של HSBC היא משחק ילדים לעומת יפי הנפש של הפרסומאים שלנו:
מרפאל נמסר: "הבחור בסרטון מייצג את רפאל והבחורה את הודו…חשוב היה לנו לומר שבדומה לסרט כך רפאל תגן על הודו ותהיה איתה כשצריך. בהודו ישנה תרבות שידוך ששם מבטיחים אחד לשני דברים".
הטילים ברקע הם למכירה. אני חושב שהם באים גם עם ראש פלשט לשימוש נ"א ולא רק הראש המעיך שלא ממש יעיל בימינו ולמלחמתנו

המצב בכי רע אך מצד שני גם הולך ומתדרדר

כתבה מעוררת השראה, מפיחה תקווה, מזקיפה קומה ןיחד עם זאת מעודדת ומחזקת שפורסמה בניו יארק טיימז על העתיד שצפוי לנו: http://www.nytimes.com/2009/03/07/arts/07grad.html?_r=2&pagewanted=1&em
בברכת ישר כח וחזק ואמץ לשוקדים על תלמודם שנאמר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה וזאת כי אין יונייען.
נתראה בלשכה

Al attatra

הנה קצת תמונות מאל עטאטרה מהכתבה על יזהר אח של אמיר בידיעות אחרונות. קיבלתי אותן מאיאד אל-בלאעווי מעזה. כמו את יזהר אח של אמיר גם את איאד אני לא מכיר. הוא חבר של חבר בפייסבוק. מסופר על פיצג'רלד שאמר שאמן הוא אדם שמסוגל להחזיק בשתי השקפות סותרות מבלי להשתגע. טוב, מעולם לא היו לי יומרות אמנותיות

לנעמה, להבדיל ובכל זאת

Moyshe-Leyb Halpern, “Zlochov my home”
Oh, Zlochov, you my home, my town
With the church spires, synagogue and bath,
Your women sitting in the market place,
Your little Jews, breaking loose
Like dogs at a peasant coming down
With a basket of eggs from the Sassov mountain
Like life in spring awakened in me
My poor bit of longing for you–
My home, my Zlochov.

But when steeped in longing, I recall
The rich man Rappeport, how he walks
With his big belly to the synagogue
And Shaye Hillel’s, the pious Jew,
Who could sell like a pig in a sack
Even the sun with all its glowing –
Then it’s enough to extinguish in me
Like a candle, my longing for you—
My home, my Zlochov.

How goes the story about that dandy:
Once in an evening he watched for so long
The angels roaming about the sun,
Till a drunken peasant with an axe
Cut him under his dress-coat,
Poor man: he almost died from that–
The peasant with the axe is my hatred in me
For my grandfather, and through him—for you—
My home, My Zlochov

Your earth may witness, I’m not making it up.
When my grandfather called in the police
To chase my mother from his house
My grandmother, her legs spread wide,
Smiled almost as honey-sweet
As a girl standing between two soldiers—
Cursed by my hatred inside me
Which reminds me of her and of you—
My home, my Zlochov.

Like a bunch of naked Jews in a bath
Surrounding a man who’d been scalded
They nodded their heads and stroke their beards
Around the evicted packs and junk
Thrown out pillows-and-blankets in sacks
And around the bit of broken bed—
To this day my mother is crying in me
And then, under your sky, in you—
My home, my Zlochov

But our world is full of wonders.
A horse and a cart over the fields
Will carry you out to a railway train
Which flies like a demon over the fields
Till it brings you to a ship with a lower deck,
Which takes you away to Newyorkdowntown—
And this, indeed, is my only consolation
That they will not bury me in you–
My home, my Zlochov.

AYP, trans. : Benjamin and Barbara Harshav

מחשבות טרנס אטלנטיות. נכתב בגילופין ומובא כלשונו, א’ בינואר 2009 למניינם

יצאתי . אני בדרך למעלה והלאה , הרחק מניו יורק, מאמסטרדם החדשה. זה לא היה קל
להימלט מציפורניה של העיר הקפואה ורעת המזג הזאת. ירד שלג. בוטלה הטיסה, היה מרוץ לאחרת. כל העולם נעשה לחיישני ומביע, יער של סמלים . משולש אהבים עם ניו אורדר, הסרט הוא ויקי וקריסטינה בברצולנה והמטוס בכלל לדובאי. ככל שהזמן עובר הבלבול שלי גובר. מה זה אומר?כרגע אני פושע מלחמה נבוך בקרב מלא רעולות פנים בתוך צינורית מתכת שחותרת הלאה הלאה מעל האוקינוס, בטלוויזיה גוויות של ילדים, סביבה דובאים אדישים ודיילות עם כתר של מלכת יופי וחיוך של פלסטיק . נראה שאגיע אבל קשה להאמין.איך אפשר לצאת מניו יורק? נדמה לי שהיא שולחת ידיים ומושכת אותי בחזרה למטה או אולי אני רק מקווה? לא ברור, אירופה רעה יותר, כלומר שם מסכימים עם דעתי לגבי עצמי. המלצריות הכעורות במטוס הזה לובשות כתרים מנצנצים וכובעים מחודדים לכבוד השנה החדשה ועושות לי פרצוף כל פעם שאני מבקש עוד קצת לשתות. אבל אני קשה כאלון וכל המוסר הכפול של ארופה לא ימנע ממני מלהתשתכר כלוט בטיסה הזאת, עד שלא אדע להבחין בין…לא חשוב.
כל המרוץ המטורף הזה לעזוב את ניו יורק הזכיר לי חלום שחלמתי לאחרונה. מבחינת המבנה זה לא חלום חדש. במשך שנים הייתי חולם שאני שוב בצבא. לא סיוט. חלום רגיל, בנאלי. לא איזה ארוע מיוחד אלא פשוט שוב שם. עושה איזה משהו מדכא, כמו מטבח או לחתום על משהו וסובל את הדחקות שמריצים על חשבוני כי חשבתי שיש משהו אחר. בשעה טובה עם הגיל והתנקות הכללית של הגוף מרעל ציוני, החלום הזה עבר. אבל אחר הגיע לא מזמן. דומה במבנהו אבל בתוכנו, איך לומר, שירה חדשה את יומו הרנינה. החלום הזה שב ופקד אותי כמה פעמים, כמה לילות, ברצף כל פעם בשינוים קלים. פעם ראשונה הייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בלי מרמור או כעס, קבלת הדין. ידידי החוסים היו שאר עוזרי ההוראה מהשנתון שלי בקולומביה והיינו באמצע איזו פעילות העשרה שהייתה למעשה סמינר להוראת שפה (אותו עברנו כולנו כמה ימים לפני כן במציאות כביכול, כלומר כשהייתי ער). החלום שהגיע למחרת היה מעט אקטיבי יותר, עם מעט יותר רוח קרב ותגר. הייתי כלוא בבנין עתיק מט לנפול בניין מגורים מדכא ומיאש, שיכון עמידר עשוי בטון רקוב, עם צנרת דפוקה וחשמל עוד יותר, עכברושים וזבל, הכל מדיף ריח של עזובה וזקנה ומוות . ושם הייתי והיה לי ברור שאני חייב לצאת ורצתי במסדרונות ופתחתי דלתות אבל מאחורי כל דלת שפתחתי הסתתר מושב של כנס בספרות השוואתית “הקול והמבט,- מודרניזם והפוסט- , כן וגם לא : מבט מחודש” ומאחורי רוב הדלתות ישב והרצה אנדראס הוייסן , ראש החוג לגרמנית , על קפקא או אסכולת פרנקפורט. החלום השלישי הזכיר מאוד את המחזה “בדלתיים סגורות” של סארטר. הינו חבורה של סטונדנטים לספרות השוואתית שנעולים בחדר מוזר, כמו במתנ”ס, ממתינים למישהו. אלא שבניגוד לסארטר, המתנו לאטיין באליבר, שלימד סמינר בקולומביה אותו זמן, ולא לשיפוט או גאולה; באמת היינו במתנ”ס ולא באלגוריה מתוחכמת לשאול, ולא היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר. במקום לפרק האחד את חייו של השני לגורמים, פשוט ישבנו ושתקנו רוב הזמן.
לך תבין.