דברים בשם אומרם

קטע יפה-יפה שדניאלה כתבה והרשתה לי לשים פה:

כמו שחברי יודעים, אני לא מאלה שרגילים לכתוב משהו שהוא לא אקדמי, ונדמה לי שכבר שנים לא כתבתי משהו בלי הפניות ביבליוגרפיות והערות שוליים, וציטוטים של לפחות כמה הוגים צרפתים פוסט קולוניאלים. אבל הנה פתאום המציאות מתערבבת לי בתיאוריה ובמחקר. המחקר שלי הרי קשור באופן הדוק למה שקורה היום, כי אני מנסה להבין את כוחה של תנועת מחסום ווטש לפעול כנגד הדה-הומניזציה של הפלסטינים, את היכולת של הנשים לראות את הפלסטינים כבני אדם, ולפעול כאילו הם היו כאלו. וכמה חתרנית היא פעולה כזאת, ואולי היא מצליחה להרחיב -אפילו רק טיפה – את ההגדרה של מיהו אדם בחברה הישראלית. ואם כן, דיינו.

אז אולי אני אמורה לשמוח על כל האירועים האחרונים, שרק מוכיחים שוב ושוב הדה-הומניזציה של הפלסטינים חזקה בישראל. שהרי ילדים שנהרגים במסגד מאש ישראלית הם ‘טרוריסטים בפוטנציה’ כמו גם זקנים, ונשים. או שהיו טרוריסטים, או שיהיו, או שרצו ולא יכלו. ובמקרה של סתם גברים, אין אפילו צורך להצדיק את המוות שלהם. שהרי אפילו המחשבה שאולי לא היו טרוריסטים לא עוברת לרגע בראש (כי אז מה הם היו? היש פלסטינים שאינם טרוריסטים?). ומי שמעז להביא את סיפורם של הפלסטינים, כמו עמירה הס או כמה צדיקים אחרים, מיד מואשם בנאציזם, שנאה עצמית, טירוף ועוד (כמו התגובה למאמר של עמירה ‘האם היא קרובה של רודולף הס?’).

ובכל זאת אין בי שמחה על כך שהחברה הישראלית מוכיחה לי שוב שהתיאוריה שלי נכונה, ושהצעד הראשון ההכרחי הוא לפעול כנגד הדה-הומניזציה ולצעוק, ‘רגע, הם גם בני אדם’. כי מול שנאה כזאת שעולה עכשיו, ותופי מלחמה, ורצון לראות דם, מה יכול להיות כוחם של אלו שאינם ששים אלי קרב? ואני אפילו לא מדברת על אותם טיעונים חשובים כנגד המלחמה, על אלו המדגישים את ההיסטוריה, והעוול ההיסטורי, והמצור הנורא על עזה בשנים האחרונות, והשקרים בתקשורת ושקר ה’אין פרטנר’. אלא סתם, על קריאות אנושיות שמלחמה זה רע. כי אפילו את אלה אי אפשר יותר לשמוע. את אלו שאומרים שגם בצד השני סובלים, ושזה ‘לא כוחות’, ושאי אפשר לפתור דברים בצורה כזאת. אפילו אמרות כאלו כבר נחשבות לקיקיוניות, סהרוריות, אויבים מבפנים. וכל מה שאפשר לשמוע זה את השמחה. הראנו להם מה זה.

וכשכל זה ייגמר, הרי זה ייגמר מתישהו, כמה זמן יקח לנו ולהם לשכוח את הריקוד על הדם ולסלוח, ולהיות מוכנים לראות בצד השני בני אדם?

תגים: היאוש לא נעשה יותר נוח

יושבת בסן פרנסיסקו על המים

כאן במערב הכל נראה עוד יותר רחוק. יש שמש בחוץ ואין הרבה יהודים או ערבים (או לא כאלו שבאמת גדלו בלבנט…). לא מספיק בשביל לעשות רעש או הפגנות או להרגיש שיש יומיום ישראלי שקיים גם פה. השעות הפוכות לגמרי, מעט מאוד מהיום חופף. ובבוקר שלי ההפגזות של אותו יום כבר הסתיימו והחדשות עברו לנבא מה ייקרה מחר. אבל האשמה, היא חיה לגמרי. איך אפשר להרגיש בבת אחת אשמה על זה שאני כאן, אשמה על זה מה שאנחנו עושים שם, שלא לדבר על מה שאני לא עושה פה. מעייף, מתסכל, תלוש, מרגיש גלות – לא פה ולא שם, ואיזו ידיעה מזדחלת שגם שם כבר לא יהיה לגמרי פה כש/אם אחזור (עד לפני ממש לא מזמן לא האמנתי בכלל שיהיה אם).

ראיתם איך הסרטון המעולה שנעמה העלתה מדגים כמה עמוק השתרש הנרטיב הישראלי ובמיוחד ה'אין פרטנר'? אפילו פה הכל חוזר ל'אהוד ברק הציע להם הכול והם לא רצו'. אולי זה זמן מתאים לחלוק חלום שהיה לי ממש אחרי שהגעתי לפה (שזה כבר לפני כמעט חמש שנים… אני זקנת הגולים נראה לי), אהוד-המנייאק-ברק למד באותה אוניברסיטה בעבר ואני חלמתי שהוא בא לתת הרצאה ואני מפגינה עם עוד אנשים בחוץ (כולל חבר טוב של ההורים שלי, המשורר סלחאן מצאלחה) וכשהוא יוצא אני צועקת עליו בחמת זעם: "אתה, אתה הרסת את השמאל הישראלי!". חזרה לסרטון, זה מדהים לראות כמה הקריין נרעש כשהמרואיין מציע שתזת האין פרטנטר לא מדוייקת (הייתה כתבה מענינת על קמפ דיוויד וכישלון השיחות ב: http://www.nybooks.com/articles/14380) או כשהוא אומר שזה לא נכון שהעולם מגיב רק כשישראל מתקיפה ולא כשהיא מותקפת.

וממבט אחר, חשבתי לספר לכם על חג המולד הראשון שלי בקרב הגויים (לא הראשון שאני פה אבל הראשון שחגגתי באמת) ועל ביקור בכנסייה אוונגליסטית בנוואדה (ללמדנו ששוק תרבותי הוא אכן דבר מתמשך). נסעתי לחגוג עם משפחתו של דיוויד (שהוא גוי בהכחשה). דודים שלו גרים בחווה בנוואדה – כזאת אמיתית עם אלפקות ושני סוסים ורקע של הרים. והם מקסימים לגמרי – אמריקאים מאוד מצד אחד (בת גדולה מתווכת דירות, בן אמצעי חשמלאי, בן קטן בדרך להיות שחקן גולף מקצועי) ומצד שני מאד פתוחים, מאוד משפחתיים ומלאי חום (והשתאות קלה) כלפי שני זוללי הספרים שנחתו להם בסלון. עץ ענק בסלון וטקס פתיחת מתנות שנמשך יותר משלוש שעות. בערב הלכנו להמר בקזינו. ביום שאחרי גלשנו בשלג ובין לבין הלכנו (אני, דיוויד ואמא שלו) לשמוע מיסה בכנסייה המקומית. האמא קתולית אבל הכנסייה מתודיסטית (עכשיו אני לומדת שיש לזרם המתודיסטי היסטוריה מעניינת של הזדהות עם סרבני מצפון אבל לא נראה לי שזה שרד מעבר לתחילת אמצע המאה ה-20). בכל אופן, גם אתם יכולים לבקר בה – http://www.cvcwired.com/. אז נכנסנו לבניין מודרני ענק וכל אחד קיבל פתק שעליו כתוב:

CVC is here for you!

Name _______ Email____ ____

I raised my hand because:

1. I want Christ in my life!

2. I want to recommit my life to Christ!

3. I want to be baptized!

4. I have some questions about God I’d like to ask someone!

Please drop off at Guest Central in the lobby

לא ברור מה בדיוק עושים עם הפתק אבל שיערנו שהוא יישחק תפקיד במערכה הבאה. נכנסים, יש במה ענקית שעליה עומדות קוביות ענק ועליהן נגני רוק (!), יש קובייה עם מערכת תופים, וקובייה עם שתי גיטרות בס, קלידים, בסך הכל יש איזה 15 נגנים וכלים על הבמה. והאורות בהתאם: זרקורי אור קופצים בין העמדות. ה"טקס" מתחיל: קודם כל מקרינים סרטון על חג המולד: קליפ של סצנות חג מולד מסרטים הולויידים, Will Farell רוכב על מזחלת, דונאלד דק מתחת לעץ. אחר כך ההופעת מתחילה: מחרוזת של עיבודי רוק לתפילות ושירי חג המולד. בשלב הזה הקהל מתחיל לקום על הרגליים ואני ודיוויד מביטים אחד על השני בחשש: האם הם יעלו עלינו??? בשורה לפנינו ילד בן 7 רוקד באקסטזה. סוף סוף הכומר עולה לשאת דרשה, לבוש בגינס וסוודר (דיוויד המום – כקלסיקאי זה כבר עלבון אישי). בין בדיחות על החותנת שלו (!) הוא מסביר איך כל אחד יכול למצוא את חיי הנצח ואיך אין זמן יותר טוב לעשות את זה מאשר בחג המולד. הוא מבקש מכולם לקום ולעצום עיניים (גם אנחנו – אין ברירה) ואז, בקול הולך וגובר, מדבר על חיי הנצח ועל ישו, שאותו הוא מכנה – האיש על הצלב (או באדפטציה שלי: the dude on the cross). הוא מבקש מכל שמצא את ישו ברגע זה להרים ידיים (אין לי אומץ להציץ) ואז מסביר שמי שמתבייש יכול פשוט לבוא עם הפתק המסומן (הפתקים!) לשולחן פינתי אחרי הטקס ושם הוא יקבל לא רק גאולה נצחית אלא גם שקית הפתעות (אני לא ממציאה). בסוף הטקס כולם הדליקו נרות ושרו איזה שיר ואני חשבתי שזה יהיה מאוד אירוני להינצל מצליבה בשביל למות בשריפה…

מארץ היוגה והתפוחים האורגניים,

ענבל