טוב. אז שלום. המקומיים מכנים אותי אווודד. אני לא גר בניו יורק אבל אני עומד בשאר הדרישות. לא נזקקתי לרמיזות הומוארוטיות בוטות מדי על מנת לשכנע את דן להעניק לי גישה לקודש הקודשים שלכם. עכשיו אי אפשר לעצור אותי.
הקדמה
עד לפני חודשיים כתבתי עדכונים תכופים לרשימת תפוצה גדולה עד כדי כך שרוב המכותבים נעלבו (100 איש). סיפרתי על קורותיי בעולם החדש. בייחוד בקיימברידג' מסאצ'וסטס ובאייקון האמריקאי ששמו הרווארד. קיוויתי שזה יעזור לי להימנע מסחרורים מיותרים. סך הכל כתבתי 8 עדכונים, כשהאווירה הכללית הלכה ונעשתה פחות משועשעת ויותר אבודה. הסחרורים הסתחררו. בסוף הפסקתי לכתוב בלי שאבין למה. התירוץ הרשמי הוא שאני עמוס בלימודים. אולי שידור חוזר של פרקים נבחרים יביא לי שוב את השוונג.
הנה עדכון מספר 7 מהעולם החדש שנשלח למוכי הגורל ברשימת התפוצה שלי ב9 באוקטובר 2008.
תרגישו חופשי לנתק עימי קשר.
עדכון מס' 7 מהעולם החדש:
בגלל שהיה יום כיפור בוטל השיעור של שעה 11 והשיעור של שעה 1 היה השיעור הראשון שלי ביום חמישי (אתמול, מבחינתכם). לכן, ביום חמישי בבקר ישבתי בבית קפה נעים ששמו "הביסקויט" בפינת קירקלנד וביקון, כפי שאני עושה בדרך כלל בימים שבהם אני מתחיל ב1 (ימים שהם בדרך כלל לא-ימי-חמישי כי בימי חמישי אני בדר"כ מתחיל ב11).
בבקרים הביסקויט מלא באנשים רציניים שקוראים ברצינות וברור מהבעת הפנים הרצינית שלהם שהם לא באו להנות אלא לעבוד. לעבוד בסטייל. אני גם רוצה לעבוד בסטייל, אז אני הולך לביסקויט. ליד כל שולחן יושב בן אדם אחד עם מאמר או מחשב וקורא. לפעמים יושבים זוג אנשים שבאו יחד אבל הם עובדים בנפרד ולפעמים מתלחששים ברצינות ולוגמים ומהקפה ומיד חוזרים לעבוד והשקט שב על קנו, כמו שאומרים כאן באמריקה.
לא, זה לא מדוייק. הלקוחות באמת שקטים בדר"כ אבל אין שקט-ספרייה כי ברקע מתנגנת מוסיקה. אמנם הווליום לא גבוה מדי אבל בגלל שאף אחד לא מדבר וכולם מרוכזים כל כך בלא להתרועע חברתית המוסיקה, שאמורה להוות רקע, הופכת מאוד מרכזית בבית הקפה. כמה רגעים אחרי שגמרתי לקרוא את המאמר של קארן ניאנדר – שעוסקת בפילוסופיה של הביולוגיה וטוענת שבניגוד לעמדתם של כמה חוקרים מרכזיים, הברירה הטבעית של דארווין מסבירה לא רק מדוע מוטציות מסוימות שרדו אלא גם כיצד מוטציות אלו נוצרו – וכשכבר צללתי כמה עמודים אל תוך המאמר של אליזבת אנדרסון שכותבת על הקשר בין האידיאל הדמוקרטי לסגרגציה, התחיל שיר מוכר להתנגן. כנראה שלפני שהתחיל השיר הזה להתנגן המוסיקה שימשה רקע לקריאה שלי כי אני לא זוכר איזה שיר התנגן לפניו. אבל מיד עם הצלילים הראשונים של השיר המוכר איבדתי את הריכוז בחומר הקריאה. זה לא רק שהמוסיקה עברה לקדמת הבמה – כל מה שהייתי מרוכז בו התנדף ונרמס והשיר החדש גדש אותי כל כך שלא הצלחתי לחשוב משפט שלם אחד.
השיר היה שיר של רדיו הד מתוך אלבום שהקשבתי לו בתקופת הצבא. בזמנו חשבתי שמדובר באלבום מוצלח ושיר טוב אבל ביום חמישי, כשפתאום נגנו את השיר בבית הקפה, לא חשבתי שמדובר בשיר טוב. בכלל לא חשבתי אם השיר טוב או לא. חשבתי, בעיקר, שמדובר במי שהייתי, אז, בתקופת הצבא, כשחשבתי שזה שיר טוב. כולם מכירים את העיניין הזה עם שירים, כמו גם עם ריחות לפעמים, שהם נטענים בחוויות שלנו שעם הזמן מחליפות את התוכן שלהם וכשאנחנו נתקלים בהם מאוחר יותר אנחנו בעצם נתקלים בחוויות שלנו שהשיר או הריח מלא בהן. אבל השירים או הריחות הם רק כלי קיבולת וכשאנחנו נתקלים בהם ההתייחסות לאסתטיקה שלהם נראית לא-במקום לעומת הערך שאנחנו מייחסים לאפר החוויות שהם מכילים בתוכם. אז היום אין לי דיעה על השיר הזה של רדיו הד. אבל מה שכן, הפעם, ביום חמישי, השיר נחת עלי חזק במיוחד.
התקופה ההיא, שנשפכה מתוך השיר, היתה התקופה המאוחרת של הצבא, השנה השלישית בערך. ובשנה השלישית הכעס והשנאה למערכת ולמציאות שסביב התחילו, לאט לאט, להתמוסס ולהפוך לעצב על העובדה שזו המערכת ושזו המציאות. כי בסך הכל רציתי להיות חייל טוב בצבא טוב, ויצא שהייתי חייל רע בצבא רע וכל מה שאני יכול לעשות כדי לשפר את המצב הוא להפסיק להיות חייל. אבל להפסיק להיות חייל רע זה עדיין רחוק מאוד מהתקווה הראשונית שבסופו של דבר הביאה אותי להפסיק לנגן ולהתגייס לצבא למרות שהיה לי ברור שאני לא טיפוס צבאי (היינו, התקווה להיות חייל טוב בצבא טוב. מה שמזכיר לי את מג"ד המילואים שלי שנהג לבלבל בין "היינו" ל"דיֵיְנוּ").
טוב, לא חשבתי את כל זה בבית הקפה, אבל הרגשתי הרבה מזה פתאום. הרגשתי את הנסיעות באוטובוס, את החלון דבוק לי למצח. כל האכזבה הקשה הזאת מישראל, ממה שאני עשיתי בשביל להיות חלק מזה, וממה שזה אומר להיות חלק מזה. לא, לא… זו לא רק האכזבה שהיכתה בי… נראה לי שמה שהיכה בי אז, בשנה השלישית, זה הוויתור. ההבנה שישראל והצבא שלה הם מה שהם ושזה כל כך עמוק ומוחלט ושונה ממה שחשבתי שאין לי סיכוי לשנות את זה אז נותר לי רק לוותר על זה. והיכולת לוותר היא היכולת להמשיך למרות שזה מה שזה – להפסיק לאהוב את כל זה כדי להפסיק לכעוס על כל זה ולהפסיק לצרוח על זה, וכל שאר הדברים החזקים והקשים שעושים רק למי ולמה שאוהבים. זה מה שאפשר לעשות: לוותר, לא לאהוב, ולהיות אדישים למה שלא יכול אלא להכאיב ולהרוס. אז הוויתור הזה התחיל אז, בשנה השלישית. והוא ממשיך במעבר לכאן, בעובדה שאין לי מושג אם בסופו של דבר אחזור לישראל ואין לי מושג אם אשאר מחוץ לישראל. והשיר הזה של רדיו-הד הנחית עלי את העוצמה של הסדק הראשון ההוא מהשנה השלישית, שהסחף שהבקיע אותו הביא אותי עד הנה.
אז העצב של נסיעות האוטובוס מהשטחים (הייתי אז מפקד בקורס מפקדים והיינו מבלים שבוע או שבועיים מכל קורס בן 4 חודשים ב"שירות מבצעי בשטחים", בכל פעם בגזרה אחרת. הייתי בכל מיני מקומות אבל לא להרבה זמן ומשום מה אני זוכר נסיעות אוטובוס כנסיעות חזרה מהשטחים למרות שבדרך כלל חזרתי משִבְטָה) בנסיעות האלו שיככתי את המועקה הזאת בעזרת מחשבות על השחרור, שהיה אמור להיות גואל, כלומר, היה אמור לשחרר אותי ממה שגיליתי על ישראל, להחזיר אותי לעולם השיקרי שאבד לי. ועכשיו, אחרי ששוב תליתי תקוות גאולה במהפך קיצוני באורח חיי – ההגירה לארץ חדשה – ובזמן שאני מנסה להסתגל לשגרת היום החדשה ולהפוך עצמי ל"קבוע" בבתי קפה אסטרטגיים, נוחתים עליי הצלילים האלו בלי כל הכנה, בלי עמוס אטינגר שיעשה לי "מה אומר לך הקול הבא?" לפני שההלם מכה בי. ואיך שהתחיל השיר – שאמר לי יותר מכל מה שאומרים לי כל הדברים שאני חווה וקורא בחודשים האחרונים – לא הייתי מסוגל לראות במילים על הדף יותר מכתמי דיו, וחבריי, מלומדי בית הקפה האחרים, התפוררו כמו אחת מעוגות הבצק הנוראיות שהם מגישים פה (הם מכינים אותם בכל מיני צורות אבל מקפידים שהבצק יהיה יבשושי ושלא יהיה זכר לטריות) וכל ההתלהבות שלי מסגנון החיים החדש שלי והטיפוסים שאני פוגש והחוויות שאני חווה – כולם הפכו מיותרים וחסרי חשיבות. כי לעומת ההיכרות שלי עם הצלילים האלו שמתנגנים, אני לא מכיר שום פרט שנמצא סביבי. ההבדל בין בית קפה שישבתי בו פעם אחת לבית קפה שישבתי בו חמש עשרה פעמים, ההבדל בין רחוב שעברתי בו עשר פעמים לרחוב שעברתי בו מאה פעם – כל ההבדלים האלו, שביומיום שלי כאן משחקים תפקיד ונותנים לי תחושה שאני נטמע אט אט בסביבת החיים החדשה שלי, הם כולם זניחים וחסרי חשיבות לעומת ההיכרות שלי עם הצלילים האלה: עם התחושה שיש כשמניחים את המצח על החלון של האוטובוס ובחוץ יש הרי שומרון והכביש מתפתל והרצועה של הנשק שורטת לי בצוואר ואני מחליט שאני לא שייך לכל זה.
אבל לא חשבתי את כל זה תוך כדי השיר. אני פשוט מנסה להסביר מה קרה. מה גרם לי התרגשות כזו שאי אפשר להסביר באמצעות אירוע משגרת היום שלי או התרחשות מהתרחשויות (או חוסר התרחשויות) בית הקפה בו הייתי.
קראתי עכשיו את מה שכתבתי מהתחלה וכמעט הקאתי על מחשב האפל החדש שלי. אולי באמת זו הייתה חוויה קיטשית כמו שהתיאור שלה כאן הוא קיטש. אבל היא לא היתה תפלה כמו התיאור הרומנטי בגרוש של החייל באוטובוס (כמה פיסקאות למעלה). זה היה כאילו נתלשתי מהמקום והזמן שבו אני נמצא. כן, ככה, ממש תחושת תלישה.
"תלישה"…. הנה עוד פעם מן רומנטיקת מהגרים ברנרית כזו. טוב. אני לא מוחק את זה. כרגע זה התיעוד היחיד של החוויה הזו שהיתה מאוד מטלטלת ושאני לא יכול כל כך להסביר אותה לאנשים שהם לא אתם.
אמנם חוויית הביסקויט היתה חוויה ממוקדת מאוד, אבל אל תחשבו שזו יריית הפתיחה של ה"קלטורל שוק" שלי. הו לא. הקלטורל שוק התחיל מיד אחרי שהעדכון האחרון (הרי הוא עדכון מספר 6) נשלח לתיבות הדוא"ל שלכם. באופן כללי אפשר לתאר את התהליך כך:
תקופת "ירח הדבש" (ראו עדכון מספר 1) היא תקופה של התלהבות מהחדש. אבל יותר מזה, היא תקופה שבה כל הזמן אמרתי לעצמי – "איזה קטע, אני לא צריך לספור לאחור עד הטיסה חזרה לארץ, זו חופשה בלי תאריך חזרה לארץ! איזה קטע!" וכו וכו'. באיזשהו שלב זה נהיה מגוחך. כמו מישהו שבורח ולאט לאט משתכנע שאף אחד לא רודף אחריו. אתה מרגיש שלהמשיך ככה זה טפשי אבל אתה לא יודע אם זה בטוח לשנות גישה. ומן חיוך נבוך ולא מבין תלוי על הפנים שלך כמו חיוך של מי שהרגע קיבל עוגת קצפת בפרצוף. כן. בהחלט – הקלטורל שוק הוא חווייה מתמשכת של קבלת עוגות קצפת כאשר כל עוגה שנחבטת בפרצופי הענוֹג מפתיעה אותי מחדש. טראח, טראח, טראח – ואני מגחך כמו אידיוט כי אין לי מושג מה עוד לעשות וגיחוך נראה לא מזיק ולא מחייב.
אז היה לי שבוע של גיחוך כזה. ומעט שינה. ועוד פעם חלומות על ירושלים, ימח שמה. (אבל ירושלים של החלומות שלי היא ירושלים לא מוכרת, שיש בה רק את הירושלמיות בלי הרחובות והמקומות שיש בירושלים האמיתית. האם יכול להיות שיש ירושלים של מטה מתחת לירושלים של מטה?). ואז, בחמישי לפני שבוע, נסעתי לראות את תמר בפילדלפיה. לקחתי את רכבת הלילה שיצאה בעשר מבוסטון והגיעה ברבע לחמש לפנות בוקר לפילדלפיה. ישבתי כמעט לבדי בקרון. במהלך הנסיעה היו רגעים שבהם איבדתי את הביטחון שיש לי בכלל מושג מאיפה לאיפה אני נוסע. ולמה. ידעתי למה! אני נוסע לראות את תמר! אבל למה היא שם? למה אני כאן? מה קיבינימט תמר עושה באמריקה? ועוד פילדלפיה! ואני! למה אני נוסע לבקר אותה ממקום שאני לא מכיר למקום שאני לא מכיר? היו רגעים שהשתדלתי לא לזוז, לא לעשות כלום, כי לא יכולתי להרגיש שיש היגיון במה שאני עושה ובמצב כזה עדיף, ליתר ביטחון, להמנע מלעשות דברים. כן, נהיה די דפוק.
אבל הגעתי לפילדלפיה לפנות בוקר והלכתי מתחנת הרכבת לבית של תמר והאוויר עשה לי טוב, וגם קו הרקיע של פילדלפיה שהוא מאוד מטופש וגרנדיוזי שימח אותי בטיפשותו. ואז הגעתי ונרדמתי (כי לא ישנתי ברכבת – הייתי עסוק במשבר קיומי) ותמר העירה אותי ב12 ולקחה אותי להפתעה שהיא הכינה לי. וההפתעה היתה…. קונצרט צהריים ביום שישי של התזמורת המעולה של פילדלפיה יחד עם הפסנתרנית הגאון מרתה ארגריך ! הם ניגנו את הקונצ'רטו הראשון של פרוקופייב והראשון של שוסטקוביץ' וגם את תמונות בתערוכה של ראוול. ולמרות שהיו לנו מקומות על בסיס מקום פנוי מצאנו מקומות בשורה העשירית באמצע (!!!) והיה מ-ה-מ-ם. באמת. קיפצתי בכיסא. והיה לנו כיף ונינוח בסוף השבוע וחזרתי לקיימברידג' ביום ראשון בצהריים ומאז דברים נראים הגיוניים שוב. עד היום (יום חמישי) בבקר, כשישבתי בביסקויט ועבדתי בסטייל. ככה זה עם קלטורל שוקס. עסק הפכפך.
דן
נעמה
צחי סלונים
רונית
gygy
elazar48
עודד
inbalar
