על הפגנות ונמלטים

חזרתי הביתה אחרי עוד יום של הפגנה, הפעם מעט יותר עוצמתית. אתמול היינו בערך שמונה אנשים – היום היו כמעט אלף (לפי הערכה שלי). מצד אחד מאד משמח אותי לראות שיש עוצמה מסויימת להתנגדות למעשים הנוראיים של ישראל. מצד אחר הפגנות גם מאד מתסכלות אותי. היכולת לשנות משהו דרכן היא מאד מוגבלת, וגם יש להן נטייה להיות פשטניות וקיצוניות. ככה זה כשמנסים למצוא סיסמאות קליטות שגם ילהיטו את הקהל. אז היו כמה סיסמאות שמאד יכולתי להזדהות עמן, כמו הדרישה להפסיק את הסיוע הכלכלי לישראל, אבל גם כמה סיסמאות מתלהמות שהרטוריקה שלהן לא ממש דיברה אלי. מצד שלישי זו גם הבעיה הנצחית של השמאל – שלכל שני אנשים יש שלוש דעות ואף פעם אי אפשר להסכים על דרך פעולה…

קצת בלי קשר – זו גם ההזדמנות לשתף אתכם באנלוגיה שפיתחתי לאחרונה לגבי המצב בעזה. מי שצפה בסדרה נמלטים, זוכר שהיו שם שני בתי כלא. לראשון קראו פוקס ריבר (הסדרה שודרה ברשת פוקס) ולשני קראו סונה. הראשון היה בית כלא אמריקאי טיפוסי עם שומרים מושחתים ואלימות סטנדרטית בין האסירים. השני היה בפנמה והיה אלים במיוחד כי הסוהרים יצאו החוצה ורק דאגו לספק מזון ומים. הם גם החליטו מתי ואיך לאפשר ביקורים. האנלוגיה לעזה די ברורה לדעתי – מרגע שהסוהרים (ישראל) הפסיקו לשלוט מבפנים – הפך בית הכלא הזה שקוראים לו עזה למקום אלים ובלתי נסבל במיוחד. מדי פעם מכניסים מזון ותרופות, אבל מספיק מעט כדי שיריבו עליהם. וכעת, בגלל שהאסירים החצופים החליטו להתמרד – נכנסים בהם בכל הכח.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s