מחשבות טרנס אטלנטיות. נכתב בגילופין ומובא כלשונו, א’ בינואר 2009 למניינם

יצאתי . אני בדרך למעלה והלאה , הרחק מניו יורק, מאמסטרדם החדשה. זה לא היה קל
להימלט מציפורניה של העיר הקפואה ורעת המזג הזאת. ירד שלג. בוטלה הטיסה, היה מרוץ לאחרת. כל העולם נעשה לחיישני ומביע, יער של סמלים . משולש אהבים עם ניו אורדר, הסרט הוא ויקי וקריסטינה בברצולנה והמטוס בכלל לדובאי. ככל שהזמן עובר הבלבול שלי גובר. מה זה אומר?כרגע אני פושע מלחמה נבוך בקרב מלא רעולות פנים בתוך צינורית מתכת שחותרת הלאה הלאה מעל האוקינוס, בטלוויזיה גוויות של ילדים, סביבה דובאים אדישים ודיילות עם כתר של מלכת יופי וחיוך של פלסטיק . נראה שאגיע אבל קשה להאמין.איך אפשר לצאת מניו יורק? נדמה לי שהיא שולחת ידיים ומושכת אותי בחזרה למטה או אולי אני רק מקווה? לא ברור, אירופה רעה יותר, כלומר שם מסכימים עם דעתי לגבי עצמי. המלצריות הכעורות במטוס הזה לובשות כתרים מנצנצים וכובעים מחודדים לכבוד השנה החדשה ועושות לי פרצוף כל פעם שאני מבקש עוד קצת לשתות. אבל אני קשה כאלון וכל המוסר הכפול של ארופה לא ימנע ממני מלהתשתכר כלוט בטיסה הזאת, עד שלא אדע להבחין בין…לא חשוב.
כל המרוץ המטורף הזה לעזוב את ניו יורק הזכיר לי חלום שחלמתי לאחרונה. מבחינת המבנה זה לא חלום חדש. במשך שנים הייתי חולם שאני שוב בצבא. לא סיוט. חלום רגיל, בנאלי. לא איזה ארוע מיוחד אלא פשוט שוב שם. עושה איזה משהו מדכא, כמו מטבח או לחתום על משהו וסובל את הדחקות שמריצים על חשבוני כי חשבתי שיש משהו אחר. בשעה טובה עם הגיל והתנקות הכללית של הגוף מרעל ציוני, החלום הזה עבר. אבל אחר הגיע לא מזמן. דומה במבנהו אבל בתוכנו, איך לומר, שירה חדשה את יומו הרנינה. החלום הזה שב ופקד אותי כמה פעמים, כמה לילות, ברצף כל פעם בשינוים קלים. פעם ראשונה הייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בלי מרמור או כעס, קבלת הדין. ידידי החוסים היו שאר עוזרי ההוראה מהשנתון שלי בקולומביה והיינו באמצע איזו פעילות העשרה שהייתה למעשה סמינר להוראת שפה (אותו עברנו כולנו כמה ימים לפני כן במציאות כביכול, כלומר כשהייתי ער). החלום שהגיע למחרת היה מעט אקטיבי יותר, עם מעט יותר רוח קרב ותגר. הייתי כלוא בבנין עתיק מט לנפול בניין מגורים מדכא ומיאש, שיכון עמידר עשוי בטון רקוב, עם צנרת דפוקה וחשמל עוד יותר, עכברושים וזבל, הכל מדיף ריח של עזובה וזקנה ומוות . ושם הייתי והיה לי ברור שאני חייב לצאת ורצתי במסדרונות ופתחתי דלתות אבל מאחורי כל דלת שפתחתי הסתתר מושב של כנס בספרות השוואתית “הקול והמבט,- מודרניזם והפוסט- , כן וגם לא : מבט מחודש” ומאחורי רוב הדלתות ישב והרצה אנדראס הוייסן , ראש החוג לגרמנית , על קפקא או אסכולת פרנקפורט. החלום השלישי הזכיר מאוד את המחזה “בדלתיים סגורות” של סארטר. הינו חבורה של סטונדנטים לספרות השוואתית שנעולים בחדר מוזר, כמו במתנ”ס, ממתינים למישהו. אלא שבניגוד לסארטר, המתנו לאטיין באליבר, שלימד סמינר בקולומביה אותו זמן, ולא לשיפוט או גאולה; באמת היינו במתנ”ס ולא באלגוריה מתוחכמת לשאול, ולא היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר. במקום לפרק האחד את חייו של השני לגורמים, פשוט ישבנו ושתקנו רוב הזמן.
לך תבין.

3 תגובות ל-“מחשבות טרנס אטלנטיות. נכתב בגילופין ומובא כלשונו, א’ בינואר 2009 למניינם

  1. איזה משפט מעולה "אירופה רעה יותר, כלומר שם מסכימים עם דעתי לגבי עצמי.", הוא מכתיב שיאים חדשים של נוירוטיות יהודית שישאירו את וודי אלן פעור פה ומגמגם

  2. יופי חביבי. טוב לשמוע שאתה עושה חיים. תזכור אותנו שם, אה? אל תתן לאירופאים לבלבל אותך. האירופאים רגילים לשווייץ, ואלוהים יודע שכאן זה לא שווייץ. בכל מקרה עזוב שטויות תמשיך לזרום. ואל תיבהל אם תהפוך ימני בחו"ל. זה תהליך טבעי שקורה לכל שמאלני בגלל שהאירופאיות כאלה כוסיות.

  3. סליחה. אולי הגזמתי קצת בתגובה הקודמת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s