לנעמה, להבדיל ובכל זאת

Moyshe-Leyb Halpern, “Zlochov my home”
Oh, Zlochov, you my home, my town
With the church spires, synagogue and bath,
Your women sitting in the market place,
Your little Jews, breaking loose
Like dogs at a peasant coming down
With a basket of eggs from the Sassov mountain
Like life in spring awakened in me
My poor bit of longing for you–
My home, my Zlochov.

But when steeped in longing, I recall
The rich man Rappeport, how he walks
With his big belly to the synagogue
And Shaye Hillel’s, the pious Jew,
Who could sell like a pig in a sack
Even the sun with all its glowing –
Then it’s enough to extinguish in me
Like a candle, my longing for you—
My home, my Zlochov.

How goes the story about that dandy:
Once in an evening he watched for so long
The angels roaming about the sun,
Till a drunken peasant with an axe
Cut him under his dress-coat,
Poor man: he almost died from that–
The peasant with the axe is my hatred in me
For my grandfather, and through him—for you—
My home, My Zlochov

Your earth may witness, I’m not making it up.
When my grandfather called in the police
To chase my mother from his house
My grandmother, her legs spread wide,
Smiled almost as honey-sweet
As a girl standing between two soldiers—
Cursed by my hatred inside me
Which reminds me of her and of you—
My home, my Zlochov.

Like a bunch of naked Jews in a bath
Surrounding a man who’d been scalded
They nodded their heads and stroke their beards
Around the evicted packs and junk
Thrown out pillows-and-blankets in sacks
And around the bit of broken bed—
To this day my mother is crying in me
And then, under your sky, in you—
My home, my Zlochov

But our world is full of wonders.
A horse and a cart over the fields
Will carry you out to a railway train
Which flies like a demon over the fields
Till it brings you to a ship with a lower deck,
Which takes you away to Newyorkdowntown—
And this, indeed, is my only consolation
That they will not bury me in you–
My home, my Zlochov.

AYP, trans. : Benjamin and Barbara Harshav

3 תגובות ל-“לנעמה, להבדיל ובכל זאת

  1. איזה יופי. אבל אני תוהה מי ניצח?
    האם העיירה ניצחה כי היא עוד מייסרת אותו והנחמה היחידה שלו היא שמותו יהיה חופשי מהעיירה וממה שהיא מסמלת גם אם הוא חיי את חייו בצילה?
    או שהוא ניצח את העיירה ולכן הוא מכנה זאת 'פלא' שהצליח לצאת ולהתחיל חיים חדשים, שגם אם יש בהם עכבות של חיים קודמים, הם עדיין חיים חדשים במקום חדש וההוכחה הניצחת לכך שהעיירה ההיא כבר איננה ביתו היא שהוא לא ייקבר בה אלא בביתו החדש מעבר לים.
    בקיצור, אני תוהה אם אלו הרהורים נוגים של מנצח או שזוהי הודאה בכישלון.

  2. אני מניח שכמו בכל סיפור אהבה אין כאן אפשרות של ניצחון אלא רק של תבוסה ואובדן. הפלא הוא לא בחיים החדשים, שכן כאמור כאלה אין, אלא בקיומם של דברים אחרים מלבד השטעטל (הגרסה הציונית תהיה אני מניח: "אתה אומר- אלי, העוד ישנם כל אלה?/העוד מותר בלחש בשלומם לדרוש?"). הנחמה אני מניח היא ביכולת להיות עם אחרת, מצד אחד שחרור עצמי ומצד שני התעללות עצמית פסיווית-אגרסיווית, שהרי כך או כך מה אכפת לזלאטשעוו איפה נרקב משה-לייב?

  3. אליק זה שונה ובו בזמן מוכר כל כך, בעיקר המריחה הזו והטשטוש של הגבולות, בין האשמה לבין ההאשמה, בין העבר הגרוע לגאולה שגם היא דלה כל כך, כי גם היא כבר מכילה בתוכה את זרעי הפורענות שתבוא, זה מזכיר מאוד גם את בשביס זינגר, של חורבן קרשב, מתאר את העיירה שנחרבה כמו גדולי השונאים בדיוק שאף צורר לא היה יכול להשיג, ובו בזמן, כותב עליה, כי מי יודע מה יקרה אם לא יכתוב. זה לא משהו העניין הזה. גם הוא כתב את זה מכאן, הגאולה של אמריקה, בינתיים לא כל כך מבטיחה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s