אחי

אחי האהוב איתן לומד הנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב. לאורך ימי ה"מלחמה", הוא החל לקבל אימיילים פאשיסטיים מחברה ללימודים. בניגוד אליי הוא נוהג להבליג ולא להכנס לעימותים יתר על המדה. הפעם גם לו נמאס והוא התיישב לכתוב תגובה למאמר ששלחה לו אותה חברה ללימודים:

היום אני קצת במצב רוח של מלחמה (כנראה בסוף החוץ משפיע על הפנים בכל זאת..), אז אני אנסה לתת את דעתי לדברים שנכתבו במעריב, עם קצת עזרה מעולם הנחיית הקבוצות..

"ישראל לעולם לא תגיע לכמות החפים מפשע שהרגה אירופה. אז שהם ילמדו אותנו מוסר מלחמה מהו?"

על אמירה ילדותית שכזאת הייתי עונה ברוח ילדותית "רוצה להתערב?", כי מי יודע.. וברצינות – למי בדיוק יש מונופול על "לימוד מוסר"? למה שלא ילמדו אותנו מוסר האירופאים? זה מפחיד? זה מאיים? כי להבנתי, מוסר מלחמה רצוי שיהיה נחלת הכל – גם אלה שחטאו בו בעבר וגם אלה שלא רוצים לחטוא בו בהווה ובעתיד. אגב, מוסר המלחמה הזה מדבר בעיקר על שתי הבחנות בתוך הלחימה (מלבד הצידוק ליציאה למלחמה): פרופורציונאליות והבחנה. עכשיו בואו נבדוק את עצמנו – בשבועיים האחרונים הרג צה"ל כ-900 בני אדם (הכל כמובן "בערך" במסגרת האיסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בשנים האחרונות ובמיוחד במשך המבצע), מחציתם "בלתי מעורבים", כלומר נשים וילדים – כי כל הגברים בעזה (לפחות עד גיל 50) הם אויב כמובן.. ועכשיו לבדיקה – האם שמרנו על פרופורציות? בערך 100 הרוגים פלסטינים על כל הרוג שלנו במהלך הלחימה – רק אם אנחנו ממש גזענים. האם ידענו להבחין ולהבדיל בין לוחמים לאזרחים (נכון, זה קשה. אבל..) כנראה שלא.

אז אני אישית מוכן שילמדו אותנו מוסר – כל מי שמצטרף לחדר המורים, יבורך. כי אצלנו בבי"ס שכחו מזמן ללמד את זה – אולי מתוך מחשבה שאנחנו "עם סגולה" והכל בא built in. מי שעבר שואה ונרדף כל חייו אין סיכוי שיעשה דברים דומים לאחרים. שווה בדיקה. ואי אפשר בלי הציטוט של "רוני דניאל" בסאטירה של ארץ נהדרת: "היינו מעטים מול רבים. רוצה לומר, מטוסים מעטים מול אזרחים רבים".

"אנחנו נכבוש את רומא. ואחר כך את כל אירופה. וכשנגמור עם אירופה, נכבוש את שתי האמריקות. וגם על מזרח אירופה לא נוותר". "

למה באמת שלא נעצים את הקול הזה? הרי זה בטח קול שפוי ומייצג של מיליון וחצי תושבי עזה.. וגם לא יכול להיות שנמצא קולות אחרים בחמאס. כ-ו-ל-ם חושבים ככה, לא? אם זאת באמת ההנחה, נראה לי שכדאי לחשוב שוב מי פה המשוגע האמיתי. אולי לא רוצים להעצים את הקול הזה כי מזכיר קצת יותר מדי שאיפות טריטוריאליות מבית (הדהוד? אמר פוקס). אני מנסה להיזכר מתי שמעתי קולות בישראל שמדברים על כיבוש, השתלטות, השמדה (בחיוב כמובן) – כל יום, למי שפותח אוזניים. אבל זה לא קולות שצריך להעצים. צריך לדעת שהם קיימים ולמצוא מתוך הקבוצה את הכוחות החיוביים. למשל, את המוכנות של הניה (ההוא מהחמאס) להסכם במסגרת נסיגה לקוי 67 – היה שווה להעצים את הקול הזה, אבל איך היינו יוצאים למלחמה כל כך צודקת?

"אז למה, ריבונו של העולם, להם מותר להיאבק אלפי קילומטרים ממדינותיהם, להרוג מאות או אלפי חפים מפשע, ולקבוע שהמאבק שלהם צודק – אבל לישראל אסור? מהיכן יש להם את החוצפה הזאת?"

מי אמר שהמלחמות האימפריאליסטיות שלהן צודקות? אבל זה מעניין (כמו שאומרים אצלנו) שהכעס על הרג חפים מפשע יוצא על אלה שמנסים ללמד אותנו מוסר עכשיו. האם יש הבדל בין החפים מפשע בישראל ופלסטין לבין אלו באפגניסטן, עיראק או כל מקום אחר בעולם? לאיזה מהחוצפות צריך להיות מופנה הכעס?

"ועוד משהו על פרופורציות. במאי 2007 פרץ עימות בין צבא לבנון לבין קבוצה קטנה, "פתח אל-איסלאם", שהתבצרה בתוך כמה מבנים במחנה הפליטים נהר אל-בארד. הקבוצה עצמה היא עוד גידול סרטני של הג'יהאד הגלובלי. הצבא הלבנוני לא נכנס ללחימה בשטח בנוי. הוא פשוט הפגיז והרס בניינים, בנוסח שישראל אינה יכולה לחלום עליו."

כשהוא אומר "אינה יכולה לחלום עליו" הוא לא מתכוון בעצם "חולמת עליו"? ככה זה נשמע לי לפחות, אחרי שמדברים במושגים גזעניים של "גידול סרטני" על בני אדם. למזלנו, חלק ממנגנוני ההגנה הלאומיים שלנו עוד מתפקדים. אבל טוב שיש חלומות, זה עוזר לנו להבין את הלא מודע שלנו, לא?

"אם ישראל הייתה מאמצת את הקריטריונים של תורכיה, שליש מאנשי האקדמיה, במדעי הרוח והחברה, היו צריכים לשבת בכלא. משום שבמוסדות האקדמיים שלנו ניפוח סיפורי ה"נכבה", יחד עם עוד מסרים אנטי-ישראלים, הם דווקא תנאי לקידום. "
שוב, כמה מאמץ מושקע בהדיפת הביקורת.. לא חבל? אבל אם כבר בזה אנחנו מתכתשים (ובכל זאת עדיף דיבורים על מלחמה) אז כמה ערעורים  והרהורים שלי על המשפט הנ"ל: אילן פפה, נציג ה"מנפחים" (אם אני מבין נכון, זה כינוי להיסטוריונים ביקורתיים שמנסים לנפץ כמה פרות קדושות שהאביסו אותנו בהן במשך הרבה מאד שנים – דרך כלים אקדמיים דרך אגב, ולא בכתיבה ילדותית בעיתונות הצהובה. אולי שווה גם לקרוא מה כותבים ולא רק לתייג ולזרוק – כמו שעשיתי כרגע למעריב) דווקא לא מצא את קידומו בעקבות דבריו. בעולם (האנטי ישראלי כמובן.. כולם נגדנו.. שכחתי) הוא מרצה מבוקש בעל שם עולמי ובארץ הוא נלעג, נרדף ומנודה. בעצם הוא כבר לא בארץ, אז אפשר לנשום לרווחה ולחזור לסיפורים הישנים והטובים שהנפיקה לנו הציונות. חבל שיספרו לנו ה"נכבה" – איך זה יתרום לנו בדיוק שנשמע על האסון של העם הפלסטיני, אלה שאנחנו מאד מאד רוצים לעשות שלום איתם… ולא מבינים אף פעם את הכעסים שלהם, את הפחדים שלהם מגירוש נוסף (מזל שאני לא היחיד שמפחד מליברמן ושותפיו). ידנו תמיד מושטת לשלום – רק שלא ינפחו לנו את השכל בסיפורים על נכבה..

"אני נשבעת לאחווה בין העם התורכי לעם הכורדי". אלא שאת המשפט האיום והנורא הזה, רק את המשפט הזה, היא אמרה בשפה הכורדית. לפי החוק התורכי מדובר בפשע. החסינות שלה הוסרה. עשר שנות מאסר נגזרו עליה. כשכתבה משהו מהכלא, נגזרו עליה עוד שתי שנות מאסר. "

אני פשוט נזכר כמה אוהבים אצלנו פעולות ואמירות של שותפות ואחווה בין יהודים וערבים. את אייבי נתן מאד אהבו על זה. בכלא אהבו אותו יותר. אבל למה ללכת רחוק? לפני שבועיים צעדנו יהודים וערבים ברחובות תל אביב וצעקנו שאנחנו מסרבים להיות אויבים (אגב, זה רק בגלל המתודה המטופשת של להפגין. בימים כתיקונם אנחנו יושבים ומדברים. כן, ממש מדברים. מנסים להבין את האחר, על שלל המורכבות של השתייכות לקבוצות שונות, עם המטענים ההיסטוריים בשני הצדדים – וגם, לא תאמינו, מדברים על בניית עתיד משותף). בכל אופן, סביבנו היו כמה מאות של אנשים עטופים דגלי ישראל בהפגנה משלהם. האנשים האלה, אם אני מבין אותם נכון, לא באו לעורר דיון על צדקת המלחמה. הם באו לייצג את הקול הפאשיסטי המתגבר בישראל. כזה שרואה בערבים נחותים, אויבים ובוגדים. כזה שרואה בצה"ל כלי למימוש הפנטזיות הגזעניות שלהם ("תנו לצה"ל לכסח"). כזה שרואה בהתנגדות למלחמה צעד פסול (אבל מצדיקים את המלחמה בשם הדמוקרטיה הנאורה שלנו אל מול הפנאטיות הדתית שלהם). אני שמח על המרכיבים הדמוקרטיים שעוד נשארו לנו, כי אחרת לא בטוח שהייתי חוזר הביתה בשלום. אני חב תודה לגדודי השוטרים שהגנו עליי בדרכי הביתה מפני אותם בריונים שליוו אותי תוך כדי קריאות משפילות, אלימות ומתגרות. אגב, להפגנה האנטי מלחמתית אסור היה להכניס דגלי ישראל. על פניו, בגלל שכל המתנגדים להפגנה באו עטופים בדגל (פאשיזם כבר אמרתי?) ופחדו מ"מסתננים", אבל אולי זאת גם הזדמנות לבדוק שוב את הלא מודע הקולקטיבי שלנו – אולי יש משהו מפחיד במראה של דגלי ישראל ופלסטין משתפים פעולה נגד מלחמה (כן, גם נגד פשעי המלחמה של משגרי הרקטות).

"אנחנו זקוקים ללגיטימציה. אנחנו מסוגלים לזכות בה, אם רק נאמר את האמת. רק את האמת. הקרב על המסך, כתבתי כאן לפני שבועיים, עוד לפני שהחלה הלחימה, חשוב כמו הקרב של הטנק. "


אבל כל הטיעונים של צדקת דרכנו במאמר שלו מבוססים על זה שאחרים פשעו כמונו… כשרוצים לדבר על אמת לא עושים השוואות לאחרים – עושים חשבון נפש אמיתי עם עצמנו. האמת מורכבת וקשה להגדרה. אבל אם רוצים להסתכל עליה לפחות בהקשר של עזה צריכים גם להיזכר באחריות שלנו על מצוקת העם הפלסטיני. על 60 שנות כיבוש, על נכבה שקרתה (מנופחת או לא, היא עמוד התווך של הסכם עתידי, אם באמת מישהו רוצה כזה), על שנים של מצור ואיפול תקשורתי בעזה, שליטה בתשתיות, ברישום אוכלוסין, במעברי סחורות, במרחב אוירי וימי. לא כי הכל חד צדדי וברור – אבל כן כי זה שם. וזה צריך להיות מודע, מדובר (והרי תפקידנו, לפחות כמנחים, להפוך את ה-
untalkable to talkable, את ה- unthinkable to thinkable, לא?). אנחנו ללגיטימציה כשנדבר על האמת, בעיקר כשכל צד יקשיב לאמת של האחר.

"חשיבות הקרב על המסך"

כשחשיבות הקרב היא על המסך, באמת אפשר לקרוא לכל סעיף באמנת זכויות האדם "קשקוש אווילי".  אוי לנו אם האמת והמוסר נמצאים ברייטינג, ב"קרב התודעתי".

ובנימה אישית, עייפתי. גם ממלחמות וגם מדיבורים. שנדע כולנו ימים טובים יותר.

איתן

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s