ואלס עם באשיר – עד הסוף

סוף סוף ראיתי את "ואלס עם באשיר". זה היה ביום ה-16 ליציקה בעזה, כמה ימים לפני שהוא זכה בגולדן גלוב. זה היה בשתיים בצהרים, בדיזנגוף סנטר בתל אביב. למרות המסביב – כורסא אדומה נוחה, חושך, ריח של פופקורן, גימלאים שהגיעו להצגה היומית – המפלט הקולנועי מהמלחמה שבחוץ עוד לא נבנה וכבר נופץ: 26 כלבים טורפים קרעו את שדרות רוטשילד לגזרים וארבו לאחת הדמויות בשיניים חשופות מתחת לחלון ליד הבימה. שם, אגב, התגוררתי בביקור הזה שלי באמצע המלחמה. הם היו מצוירים, הכלבים. אז מה.

אח"כ באו מיליון תזכורות מצמררות לכמה המצב לא רק שלא השתנה מאז מלחמת לבנון – אז והיום אנחנו והם יורים כמו משוגעים לכל הכיוונים – אלא עד כמה הוא החמיר. אם הגיבור של "ואלס עם באשיר" מחטט בזכרונו ובזכרונם של אחרים ומגלה שהיה עד אילם לטבח של הפלנגות הנוצריות, בגיבוי צה"ל, במחנות הפליטים סברה ושתילה, היום ברור מי עושה מאז את הטבח, במחנות פליטים בשטחים, בעזה ובלבנון.

הסרט עוסק בנושא קרוב ללבי – זיכרון, אישי וקולקטיבי – ובאמצעותו מעלה שאלות חשובות ודחופות, שבאמצע המלחמה היו יותר מנדירות בנוף המדיה והתרבות המקומי, אבל גם בימי רגיעה יחסית, הן כמעט בלתי נראות.

חשיבותו של ואלס עם באשיר היא שהוא שם את הכביסה המלוכלכת בחוץ לאוורור. כמו כביסה מלוכלכת שהושארה דחוסה באיזה סל הרבה שנים היא לא נראית טוב, לא מריחה טוב, אבל גם לא נושאת הסבר מוסרי כולל ותכנית מגובשת לניקוי. אנחנו בשלב ההשרייה. וטוב שכך. במקום להצטדק מציע פולמן סיפורים אמיתיים ודמיוניים שמרכיבים תמונה, מה לעשות, די אנושית, מה שאינו מוריד מרקבונה ומהייאוש שבה איתו. חיילים טיפוסיים, די טמבלים, נכנסים לביירות בטנקים, לא יודעים בדיוק למה או על מי יורים אבל יורים בכל זאת ומנסים לצאת בחיים, לחזור לפרבר שבו גדלו ולהחזיר את החברה שיוצאת למועדוני גל חדש עם ג'ובניקים. הם משתזפים בחוף שדומה כל כך לחופים המוכרים, ובעיקר נעים בין פחד לאסטזת משחק מלחמה. הציטוטים הקולנועיים מ"אפוקליפסה עכשיו" רועמים ברקע.

גילוי העבר דרך הזיכרון – ולא דרך ההיסטוריה למשל או דרך משנה פוליטית – מספק לא רק הקשר טיפולי לטראומות שחלקנו חווה וגרם שנצבר במהלך הסרט מרמת האינדיווידואל לרמת הקולקטיב, זיכרון הוא גם מדיום פיקטיבי – של פיקשן, של הדמיון – להעלאת פשעי העבר ובכך חשיבותו. כאן בדרך כלל מתרוממות גבות וזעם מתחיל להצטבר בסרעפת: איך אפשר להתייחס לפשע נגד האנושות כאל משהו יצירתי או חצי דמיוני? לנשום עמוק ותנו לי להסביר. כמו שנאמר בסרט, זיכרון אישי הוא הבניה של חומרים שונים הבוחרת ומערבבת בין מציאות לדמיון – דברים שקרו, רסיסי תמונות, סיפורים שסיפרו לנו על איך שהיינו, אירועים שקרו לאחרים, קטעי מחשבות שחשבנו אז או קישרנו לאירוע אחר כך. אבל מה עם הזכרון הקולקטיבי?

הן זיכרון והן היסטוריה מערבים הנחות נורמטיביות ומחויבות אתית או מוסרית. חוקרים מחויבים להפריד אמת מפיקציה, זוכרים (וזוכרות) מחוייבים לזכור פשעי מלחמה, להפוך בעצמם לעדים ועדות. אבל ההנחה היא שעם פשעי מלחמה ואסונות תתמודד רק האמת – עובדות, מספרים, עדים חיים ועדויות מצולמות. פולמן נמנע מכל אלה, עד שהגיע לסוף.

ולכן חשוב לדבר על הסוף, שבו עובר פולמן מהספק מפלט–ספק סיוט המצויר והמדומיין בחלקו שעל המסך לתמונות קשות מתוצאות הטבח בסברה ושתילה, שהתגלו כשחיילי צהל נכנסו למחנה. תמונות קשות כאלו לרוב אינן משודרות בטלוויזיה הישראלית או המערבית, אך מוכרות היטב מאל-ג'זירה. טוב או רע? ידידי אמן הקולנוע מ' חשב שזאת טעות או יותר נכון "מס שפתיים צדקני, כאילו אסור להישאר במימד האמנות אלא חייבים תמיד לצאת ממנו ולקשר את היצירה לפוליטיקה". בשבילו היתה התמונה החוזרת שבה צף הגיבור קרוע העיניים מול חופי ביירות וצופה בפצצות המשתקפות בבניינים רבי הקומות ומאירות את שמי הלילה בצהוב חולני – אותו אור שצבע אותם כדי להאיר לטובחים את שמי מחנות הפליטים – חזקה יותר מאלף תמונות, פורנוגרפיות לטענתו, של גופות ילדים עטויות זבובים.

אני דווקא חשתי כצופה שזהו מעבר שהיה דרוש לי מהמפלט הסיוטי למציאות הנוראה עוד יותר עם ההשוואה הבלתי נמנעת ליריות ולגופות שבחוץ, הרגשתי שאי אפשר לבודד את הסרט ולתת לצופה ללכת בסופו בלי מעבר הדרגתי למציאות, כמו תא לחץ בין רמת העומק לרמת המציאות בשטח. אך בדיוק בגלל זה הרגשתי שהתמונות אינן באמת חלק מהסרט, אלא תוספת לו. אבל השאלה נותרה בעינה: מדוע דרושות תמונות מצלמת הטלוויזיה אחרי סרט שהביא בצורה מופתית את המשמעויות הרבות של המלחמה והטבח לטובחים על כל חומרתו. האם יצירת אמנות או ספרות שעוסקת באופן קריאטיבי – ובדיוני – במשמעות של טבח אינה מספיקה? האם העובדות והתמונות שנאמנות פחות או יותר למציאות הביאו שינוי בתודעה הישראלית בנוגע לפשעי העבר וההווה?

אורי קליין כתב כי ב"לבו של הסרט מונח פרדוקס. מקורו בחיבור בין אנימציה לתיעוד, אך הוא מתפשט גם לשאר המרכיבים של הסרט ומגדיר את החוויה שהוא מוליד". הפרדוקס הזה, שאולי איננו פרדוקס כלל, והמתח שעולה מהחיבור או ההנגדה בין עובדות ובדיון הוא מרכיב שאסור לפספס כשחוקרים את הזיכרון הישראלי.

5 תגובות ל-“ואלס עם באשיר – עד הסוף

  1. אוי יפעת, לא יכלת לראות את הסרט בקיץ? כל כך הרבה ויכוחים היית חוסכת לי עם דן שהתעקש לטעון כי שוב מדובר ביורים ובוכים. בויכוח הבא את חבר טלפוני

  2. כמו פולמן, גם לנעמה יש עניין בחשיפת הכביסה המלוכלכת.

    במקרה של פולמן, "הכביסה המלוכלכת" היא השילוב בין הפעילות המדממת של הצבא לחיי היומיום. קומבינציה מסוכנת שמובילה ל"נירמול" האירוע החריג של שעת המלחמה ועלולה לגרום להדחקתו בזמן שלום (כפי שקרה לגיבור ואולי אף לחברה הישראלית כולה). במילים אחרות, לצרימה שבין האסתטיקה של המלחמה לזו של העורף או של השלום עשויות להיות השפעות קשות על נפש החייל.

    הבעיה היא שכאן מסתיים הדיון. מגובה עינייו של החייל אין רואים הקשרים מדיניים, אינטרסים פוליטיים ובוודאי שאין אפשרות להזדהות רגשית עם הלבנונים באשר הם. כך נותר הדיון הפוליטי אוורירי כמו טקסטורה של קרמבו. כך גם נותרות שאלות מוסריות הנוגעות לצדקת הדרך ולפשעי מלחמה מחוץ לתחום.

    פולמן ממשיך את שרבים לפניו עשו (אם כי בחן רב הודות לציורים המופלאים). בכל דור ודור, מאז פרצה לעולם תופעת "השייחים" (ואולי אף קודם לכן), נוהגים הטובים בבנינו להתכנס לשיחות סיכום שלאחר הקרב. בשיחות הם מעלים סוגיות הנוגעות למה שהם מכנים "טוהר הנשק" – הפליט הפלסטיני שנמלט מהכפר ההרוס, האלמנה שנותרה ללא בית ומעשי הביזה של החיילים. הדיון הצר על מוראות המלחמה (ללא ההקשר הפוליטי) הנו מעשה טיפולי – זיכוך הנפש או טיהור הנשק. כך, יצאו אותם הבכיינים של שיח לוחמים להחריב ולהרוג גם במלחמות שהתרחשו שנים אחר כך. פולמן עשה זאת מאוחר – יותר משני עשורים לאחר הקרבות – וע"כ ההדחקה הממושכת.

    ובאשר לזיכרון. כל מבט על העבר הוא זיכרון. גם היסטוריוגרפיה היא יצירה שיש בה בחירה של דימויים.

  3. אני עם דן.
    כל דין וחשבון שמתמקד רק בפסיכולוגיה ומשאיר את המשמעויות הפוליטיות בצד מתעלם מחלק מהותי של הסיפור. הכוח של גרסאות מתוחכמות של "יורים ובוכים" הוא שהן חושפות את האמת הפסיכולוגית ובכך מסיחות את תשומת הלב מהאמת הפוליטית שבלעדיה אי-אפשר להבין את שקרה ובטח שאי-אפשר למנוע ממנו לקרות שוב. ב"שיח לוחמים", המסמך המכונן של תופעת "יורים ובוכים", אשמה מוסרית היא רק "מועקה מוסרית" שממנה יש להחלים. "החלמה" מתערבבת ב"לקיחת אחריות", על אף שהשנייה לא משתמעת מהראשונה.
    בהקשר הפסיכולוגי, המלחמה היא "טראומה" שיש להחלים ממנה. בהקשר המוסרי-פוליטי, ישנם אנשים שנושאים באחריות למלחמה, ישנם כוחות פוליטיים שהביאו למלחמה, ישנו צורך במניעת הרג חפים מפשע בעתיד. החלמה לא מפחיתה מהאשמה המוסרית ולא משנה את הסיכויים שהלא-יעשה אכן יעשה שוב בעתיד. העובדה שפולמן, בנאום קבלת גלובוס הזהב, החליט לאחל לכולנו שלא נדע עוד מלחמות במקום לגנות את ההרג שהתרחש בעזה באותו זמן ממש, מדגימה היטב את החולשה העיקרית של הסרט שהוא יצר.

  4. אני לא מסכימה עם הטענות של עודד ושל דן. אני חושבת שלנתח יצירת אומנותית בכלים אידיאולוגים כאילו היא מניפסט או טקסט עתונאי זו טעות בגלל שהיא יוצרת שיח שמוותר מראש על האלמנטים הנוספים שקשורים לחוויה שנוצרת אצל הצופה וכן כן לאופן בו דווקא החוויה הויזואלית (או הרגשית שיוצרת יצירת האומנות ולא יוצר המניפסט) מצליחה להשפיע ולהבנות מחדש את הזיכרון. אני אדגים את זה על עצמי כי כידוע פסיכולוגים עושים את זה הכי טוב. לא הייתי צריכה את ארי פולמן בשביל לדעת על הקיום של סברה ושתילה. לא הייתי צריכה אותו כדי לדעת על פשעי המלחמה במלחמת לבנון השנייה ועל האחריות הישירה של כל הדרגים הישראלים לטבח. לא הייתי צריכה אותו גם בשביל לדעת על הקשר בין מלחמת לבנון הראשונה למלחמת לבנון השנייה ולמדיניות העקבית מחרחרת המלחמה של ישראל בלבנון ובשטחים הכבושים. למרות כל מה שאני יודעת כשנגמר הסרט הרגשתי רע ממש. לא קתרזיס של פריקת זיכרון, לא הזדככות, בחילה ורצון להקיא, וגם הרבה יותר אשמה מה שהרגשתי לפני כן. הסרט אם יורשה לי לדחוף את הדיסיפלינה שלי לדיון לא מפרק את הזיכרון ומקל על הטראומה דרך סיפור הסיפור. לגיבור לא היו סימפטומים לפני כן בתחילת הסרט עליהם הוא ביקש להתגבר. הסרט יוצר בעזרת השיחזור של הנרטיב במלחמה מה שנקרא בפסיכולוגית re-traumatizing, שזה בעברית יצירת טראומה מחודשת דרך ההעלאה מחדש של זיכרון לא מעובד ומציף, שזה מה שעלול לקרות בטיפול גרוע שחושף את המטופל למה שדוקא היה טוב יותר אם היה יכול לשכוח. הטראומה בסרט עוברת מהלך הפוך למה שעודד ודן מתארים. במקום להשתחרר היא מועלית מחדש, גולמית, רגשית מאוד בלתי ניתנת לעיכול ולפירוק שמאפשר קטרזיס. פולמן הופך אותה ככה לעכשווית, לבוערת, דורשת התייחסות מחודשת ותגובה ובאופן מאוד פוליטי מקושרת לא לעבר אלא למה שקורה כאן ועכשיו. אחת מהתכונות הבולטות של זיכרון פוסט טראומטי היא דווקא העכשוויות שלו, חוסר היכולת שלו להפוך לעבר, להתרכך או להתארגן. פולמן, דווקא בהתעקשות לספר לנו את מה שאנחנו כביכול יודעים מחייה את הזיכרון הטראומטי והופך אותו מחדש למשהו שאי אפשר להתעלם ממנו, שאי אפשר להמשיך ממנו לסדר היום. לא שיחרור אלא דווקא תקיעות וחוסר מוצא מציע לנו פולמן וזו האמירה הפוליטית החזקה שלו בעיניי, והוא מצליח לומר זאת בדרך שאף מניפסט פוליטי או מאמר בהעוקץ לא יכולים לומר.

  5. הביקורת על "יורים ובוכים" היא שמדובר בשיח צבוע שבא להכשיר הרג נוסף. אני לא חושב שפולמן עושה את זה
    פולמן נשאר נאמן לעצמו. הוא לא שמאלן, כנראה. הוא מודה בכך שאינו יודע מה לעשות כדי להפסיק את זה, אלא הוא רק יודע שזה רע. לכן הסרט הוא לא יורים ובוכים אלא יותר משהו כמו "בוכים ובוכים".
    גם הסוף המצולם של הסרט עומד בניגוד לרוחו התל-אביבית-מרוכזת בעצמה-מחפשת את עצמה-בורגנית אינדיבידואליסטית וכו' (במיוחד בטון הדיבור של פולמן ואורי סיון, שגם יצר את "בטיפול"). כאילו הוא אומר לנו, ובצורה מאוד הוגנת, אוקיי אני מין יוצר שכזה שקצת הרוויח מהמלחמה כי זה גם היה קצת טקס התבגרות בשבילי, ועכשיו אני עושה את הסרט המעולה הזה שכולם יגידו עליו שהוא פגז וייקח גלובוס. אבל בסוף הוא מראה לנו את האמת המצולמת, ולא מנסה להסתיר אותה והוא מראה שעם כל הכבוד לסבל שלו יש הבדל בינו לבין הסבל של הפליטים הפלסטינים. שזה להכיר במי סובל יותר. זו הכרה חשובה ואמיצה בלי קשר לפתרונות הפוליטיים שמציעים לה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s