ארכיון חודשי: פברואר 2009

אנה או מהברונקס

כשדן החליט לקרוא לבלוג שלנו פליטים, זה עשה לי קצת כאב בטן. גם בגלל שלקרוא לנו פליטים עושה עוול לאלו שגורשו או ברחו ממקום מגוריהם, וגם בגלל שיחסית לפליטים, ואולי בזכות התקן הזמני, אמריקה קיבלה אותנו בזרועות פתוחת, עם מילגות, משרדים מיוחדים לסטודנטים זרים, ורגישות די מרשימה לקשיי הקליטה וההסתגלות שלנו.
מה שמחדד עוד יותר את מעמד המהגר המוזר שלנו קשור לעובדה שלמרות שכף רגלי נחתה ליד אליס איילנד רק לפני חצי שנה עם אנגלית בסיסית ומבטא גרוע, חצי שנה אחרי אני כבר עובדת כפסיכולוגית ומטפלת בתושבי המקום. את המצב המוזר הזה אפשר להקביל למחשבה על אליסה מארץ הפלאות מאבחנת את הארנב או עושה פסיכותרפיה לתינוק של הטבחית של מלכת הלבבות. כך הרגשתי בשבועות הראשונים בהם קפצתי למים הלא מזוהים של מרפאת המתבגרים. בפעם הראשונה נדרשתי לראיין מתבגרים על השימוש שלהם באמצעי מניעה, לחשוב על איידס כגורם סיכון פעיל ממשי, ולהחזיק אצבעות שהמטופלות שלי יצליחו לסיים את גיל ההתבגות בלי להיכנס להריון וללדת בגיל 15 כמו שעשו האמהות והסבתות שלהן לפניהן. על אבות, כך גיליתי לא היה כל כך עם מי לדבר. בתוך המערך המשפחתי החדש שגיליתי האבות התנדפו אי שם סמוך ללידה או לפניה שהרי גם הם היו קרוב לודאי נערים מתבגרים.

המשפחה ומקורות התמיכה קיבלו פתאום פנים אחרות, כך גם ההגדרה של אלימות ושל גורמי סיכון, איך מגדירים סיכון למי שגר בהרלם או בברונקס באזורים בהם נחשפים כמעט יומיום לסמים ואלימות, ואיך מדברים על טיפול רפואי טוב עבור מי שביטוח רפואי הוא פריוויליגיה עבורו, או איך מרגיעים את חרדת המבחנים של תלמיד תיכון שמפחד שאם ציוניו ירדו לא יוכל לקבל את המלגה שמאפשרת לו ללמוד בבית הספר הטוב, הפרטי. איך אפשר להגיד לו לא להילחץ אם כל המשפחה תולה תקוות גדולות בציונים שלו כדי שיצליח להתקבל לקולג' פרטי ולצאת מהשכונה.

כל הבעיות האלו היו חדשות. חשבתי שראיתי הרבה בארץ, וזה נכון, אבל ראיתי דברים אחרים ומה שאני יודעת על העולם ועל הדרך להתנהל בתוכו שונה ממה שיודעים הילדים המתבגרים שאני פוגשת במרפאה. זה נכון, כך אומרים לי כולם ואני יודעת, שעצב הוא עצב ושמחה היא שמחה וגעגוע הוא געגוע, ומתבגרים הם מתבגרים בברונקס כמו שהם בישראל, וזה נכון במובנים רבים אבל גם מאוד לא. וכשאני שואלת נערה מתבגרת, שחורה, האם נושאים שקשורים לצבע העור מטרידים אותה והיא אומרת שכן, אני לא יודעת באמת מה זה מרגיש ומה זה אומר, למרות שהמקום ממנו אני באה יודע לא מעט על גזענות. המילים על הצבע טעונות באופן אחר, כמו הרבה מילים אחרות ובכל פעם שאני מניחה שאני יודעת אני מגלה שהידיעה שלי מאוד חלקית ומאוד רחוקה ממה שהילדים מספרים. הרגישות שלי לבעיות שלהם לא מפותחת, קשה לי לשים את האצבע על מה חריג ומה לא בסדר ומה טוב ומה מוגזם.

אני מטפלת  בלי קונטקסט, לא משפחתי,  לא חברתי ולא פוליטי, בשפה שהיא לא השפה שלי, וזה מאוד מאוד מפחיד.

לפני כמה שבועות אחת המטופלות השחורות שלי לא הופיעה לפגישה. יצאתי למסדרון של המרפאה לחפש אותה. במסדרון ישבו כחמש עשרה נערות אחרות. כולן שחורות. כולן עם שיער שחור מוחלק גולש על הכתפיים ומכנסי ג'ינס צמודות. אחת מהן נראתה כמו המטופלת שלי אבל המשיכה לשבת במקום. עברתי לידה ולא ידעתי מה לעשות. חששתי לגשת אליה ולגלות שזו לא היא וגם חששתי לגשת אליה מהססת ולחשוף בפניה שאני לא בטוחה איך היא נראית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עוברת מול הנערות שוב ושוב בתקווה שאם זו היא, היא תגש אלי. זה לא קרה, ואני התפללתי לאלוהי הפסיכולוגים שיפתור את המצב. המחשבה שמטופלת שלי חיכתה לי בחוץ, שישבתי מולה כמה שבועות ועדיין איני  יכולה להבחין אותה בודאות מנערות אחרות היתה בלתי נסבלת. היא שיקפה בעיניי את העובדה שהעיניים שלי לא רגישות. לא לצבעים, לא לסיפורים ,לא לפחדים. היא הדגישה גם את נושא הצבע האחר שלי, שבא יחד עם עמדת כוח,  של מי שמוסמך לטפל, לאבחן, שיכול לעזור, אפילו שנחתתי לא מזמן, אפילו שאני לא מבינה כל כך הרבה דברים.

מה עושים עם כל המחשבות האלו אני לא יודעת. בתוך כל הדיונים על פוליטיקה של זהויות ועל רגישות בין תרבותית ניו יורק היא מין צומת כזו שבה כולם נחמדים אבל ברור לפי הצבע והמעמד לאן כל אחד נוסע ומי יושב באיזה צד של השולחן. ובתוך כל זה להיות פסיכולגית מהגרת הופך את זה לסבוך עוד יותר כי אי אפשר לשבת מעל השולחן או מתחתיו וגם לא ליד המטופל כי לא שם הוא צריך שאני אהיה. וצריך לשדר ביטחון ומקצועיות כלפי העמיתים למקצוע ובו בזמן לא לשכוח שאני לא כמותם ולשנן כל פרט בפנים של המטופלים שלי, ולזכור שאני לא כמותם גם כן, ובכל זאת להאמין שאולי אני יכולה להציע איזו תקוה או איזו נחמה בטיפול

נעמה.

מודעות פרסומת

no more disappointments

Check out Classic Country week, this week on Emume.

אין ספק (no doubt)

הייתי חייבת לכתוב פוסט נוסף כי אני חושבת שחשפתי שערוריה בין-לאומית!

גוון סטפאני, בלי למצמץ בכלל, גנבה את הקונספט, הקליפ ואת התהילה משרון ליפשיץ!!

תגידו לי אתם אם זה לא שוד לאור יום.

Why Y?

Why Y

Come support your country on Sunday at my place

My weekend in pictures

مدينتي عسقلان

d790d7a9d7a7d79cd795d79f-d7aad7a8d792d795d79d1
לכתוב שירים זה תמיד מצב קצת מוזר, מצד אחד תחושה גדולה של דחיפות לנסח, לבטא, לאמר דבר מה חשוב, ומצד שני הידיעה הברורה כי גם התוצר המוצלח ביותר הוא רק שיר, שיכולת התנועה שלו מוגבלת ויכולת ההשפעה שלו בחוץ קטנה מאוד בהתאם. בפנים כאמור זה קצת סיפור אחר, אבל על היתרונות הנרקסיסטיים של כתיבת שירה נראה לי כרגע פחות מעניין לדבר. אולי כתיבת שירה דומה קצת למעשה הפסיכולוגי. יש בה משהו מהשליחה החוצה של דבר מה שלא ידוע אם יוכל בכלל להתקבל ואם כן מה תהיה ההשפעה שלו בסופו של דבר. אחת מהמדריכות הראשונות שלי בפסיכולוגיה אמרה לי פעם, כשהבעתי חשש גדול לפגוע במטופל, שאני לוקחת את עצמי ואת הכוח שלי קצת יותר מדי ברצינות. כשסיימתי להיעלב חשבתי שיש בזה משהו נכון, אחרי הכל דרוש הרבה יותר מאמץ כדי להזיז משהו מנקודה אחת לנקודה אחרת ממה שאנחנו נוטים לחשוב. התובנה הבסיסית הזו אני חושבת עוזרת גם לכתוב שירה. היא הופכת את השאלה על ההשפעה לשולית. זה לא באמת משנה. משנה הנסיון לשלוח משהו החוצה ומשנה הציפייה הזו המתוחה לדעת מה יקרה, וכשמחכים בחוץ למשהו בדרך כלל משהו קורה אפילו אם בכיוון אחר לגמרי.
כל ההקדמה המתארכת הזו בעצם נועד לספר על הדבר הזה שקרה לשיר שלי.
השיר שכתבתי על אשקלון, תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוחי ממצריים ופורסם בכתב עת לבנוני לשירה, יחד עם שירים נוספים מהאנתולוגיה "לצאת" שיצאה לאור בזמן המלחמה האחרונה. מלבד ההתרגשות המיידית מהעובדה שמשהו שכתבתי מעניין עוד אנשים מלבדי (ומלבד דן שאין לו ממש ברירה), התרגום עורר בי התרגשות גדולה מסוג אחר. השיר שנשלח הצליח להגיע למקום שלא ידעתי שאפשר להגיע אליו. הוא הצליח למצוא מכרים חדשים שאני לא חשבתי שירצו בו בכלל או שאפשר להעז ולפנות אליהם. התרגום הפך אותו לפוליטי במובנים אחרים, חדשים ומסקרנים יותר מאלו שהצמדתי לו אני כאשר הוא נכתב. יגאל שלקנאתי הרבה קורא ערבית, סיפר לי כי בתרגום לערבית נוצרת אירוניה לנוכח שם השיר, אשקלון נהיית לעשקלן, השורה: "עירי שלי אשקלון" מיתרגמת ל: مدينتي عسقلان ("מדינתי עסקלן"). התרגום יוצר טשטוש בין ההפרדה שיצרה העברית כאשר כתבתי אני את השיר, בין אשקלון העברית בה אני נולדתי לבין העבר הפלסטיני של העיר שנקטע עם גירוש התושבים בתחילת שנות החמישים. האבחנה בין השלי ללא שלי, בין מה שאני כותבת ומכירה למה שמצוי בצידו השני של הגבול נשברת, ואשקלון אחרת שאינה המצאה חדשה ישראלית, ממשיכה להתקיים כהווה בתוך השיר בזכות התרגום.
מאוד הייתי רוצה לדעת איך יכולה שירת מחאה בעברית להתקבל בלבנון, איך מובנים השירים, מה המשמעות הפוליטית שניתנת להם. הלוואי והשירים האלו באמת יוכלו להיות עבור חובבי השירה הלבנוניים סנונית שמספרת על הקולות האחרים שקיימים בציבור הישראלי. צריך ,אני חושבת, להיות עם יכולת אינטגרטיבית גבוהה ויושר פוליטי גדול כדי לפרסם את הקולות האלו דווקא בשבוע בו ישראל מכריזה על עצמה באופן רשמי כמדינה אלימה, לאומנית וגזענית , כפי שהראו תוצאות הבחירות.

http://alghaoon.com/alghaoon/files/gawoon12.pdf

נעמה