אנה או מהברונקס

כשדן החליט לקרוא לבלוג שלנו פליטים, זה עשה לי קצת כאב בטן. גם בגלל שלקרוא לנו פליטים עושה עוול לאלו שגורשו או ברחו ממקום מגוריהם, וגם בגלל שיחסית לפליטים, ואולי בזכות התקן הזמני, אמריקה קיבלה אותנו בזרועות פתוחת, עם מילגות, משרדים מיוחדים לסטודנטים זרים, ורגישות די מרשימה לקשיי הקליטה וההסתגלות שלנו.
מה שמחדד עוד יותר את מעמד המהגר המוזר שלנו קשור לעובדה שלמרות שכף רגלי נחתה ליד אליס איילנד רק לפני חצי שנה עם אנגלית בסיסית ומבטא גרוע, חצי שנה אחרי אני כבר עובדת כפסיכולוגית ומטפלת בתושבי המקום. את המצב המוזר הזה אפשר להקביל למחשבה על אליסה מארץ הפלאות מאבחנת את הארנב או עושה פסיכותרפיה לתינוק של הטבחית של מלכת הלבבות. כך הרגשתי בשבועות הראשונים בהם קפצתי למים הלא מזוהים של מרפאת המתבגרים. בפעם הראשונה נדרשתי לראיין מתבגרים על השימוש שלהם באמצעי מניעה, לחשוב על איידס כגורם סיכון פעיל ממשי, ולהחזיק אצבעות שהמטופלות שלי יצליחו לסיים את גיל ההתבגות בלי להיכנס להריון וללדת בגיל 15 כמו שעשו האמהות והסבתות שלהן לפניהן. על אבות, כך גיליתי לא היה כל כך עם מי לדבר. בתוך המערך המשפחתי החדש שגיליתי האבות התנדפו אי שם סמוך ללידה או לפניה שהרי גם הם היו קרוב לודאי נערים מתבגרים.

המשפחה ומקורות התמיכה קיבלו פתאום פנים אחרות, כך גם ההגדרה של אלימות ושל גורמי סיכון, איך מגדירים סיכון למי שגר בהרלם או בברונקס באזורים בהם נחשפים כמעט יומיום לסמים ואלימות, ואיך מדברים על טיפול רפואי טוב עבור מי שביטוח רפואי הוא פריוויליגיה עבורו, או איך מרגיעים את חרדת המבחנים של תלמיד תיכון שמפחד שאם ציוניו ירדו לא יוכל לקבל את המלגה שמאפשרת לו ללמוד בבית הספר הטוב, הפרטי. איך אפשר להגיד לו לא להילחץ אם כל המשפחה תולה תקוות גדולות בציונים שלו כדי שיצליח להתקבל לקולג' פרטי ולצאת מהשכונה.

כל הבעיות האלו היו חדשות. חשבתי שראיתי הרבה בארץ, וזה נכון, אבל ראיתי דברים אחרים ומה שאני יודעת על העולם ועל הדרך להתנהל בתוכו שונה ממה שיודעים הילדים המתבגרים שאני פוגשת במרפאה. זה נכון, כך אומרים לי כולם ואני יודעת, שעצב הוא עצב ושמחה היא שמחה וגעגוע הוא געגוע, ומתבגרים הם מתבגרים בברונקס כמו שהם בישראל, וזה נכון במובנים רבים אבל גם מאוד לא. וכשאני שואלת נערה מתבגרת, שחורה, האם נושאים שקשורים לצבע העור מטרידים אותה והיא אומרת שכן, אני לא יודעת באמת מה זה מרגיש ומה זה אומר, למרות שהמקום ממנו אני באה יודע לא מעט על גזענות. המילים על הצבע טעונות באופן אחר, כמו הרבה מילים אחרות ובכל פעם שאני מניחה שאני יודעת אני מגלה שהידיעה שלי מאוד חלקית ומאוד רחוקה ממה שהילדים מספרים. הרגישות שלי לבעיות שלהם לא מפותחת, קשה לי לשים את האצבע על מה חריג ומה לא בסדר ומה טוב ומה מוגזם.

אני מטפלת  בלי קונטקסט, לא משפחתי,  לא חברתי ולא פוליטי, בשפה שהיא לא השפה שלי, וזה מאוד מאוד מפחיד.

לפני כמה שבועות אחת המטופלות השחורות שלי לא הופיעה לפגישה. יצאתי למסדרון של המרפאה לחפש אותה. במסדרון ישבו כחמש עשרה נערות אחרות. כולן שחורות. כולן עם שיער שחור מוחלק גולש על הכתפיים ומכנסי ג'ינס צמודות. אחת מהן נראתה כמו המטופלת שלי אבל המשיכה לשבת במקום. עברתי לידה ולא ידעתי מה לעשות. חששתי לגשת אליה ולגלות שזו לא היא וגם חששתי לגשת אליה מהססת ולחשוף בפניה שאני לא בטוחה איך היא נראית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עוברת מול הנערות שוב ושוב בתקווה שאם זו היא, היא תגש אלי. זה לא קרה, ואני התפללתי לאלוהי הפסיכולוגים שיפתור את המצב. המחשבה שמטופלת שלי חיכתה לי בחוץ, שישבתי מולה כמה שבועות ועדיין איני  יכולה להבחין אותה בודאות מנערות אחרות היתה בלתי נסבלת. היא שיקפה בעיניי את העובדה שהעיניים שלי לא רגישות. לא לצבעים, לא לסיפורים ,לא לפחדים. היא הדגישה גם את נושא הצבע האחר שלי, שבא יחד עם עמדת כוח,  של מי שמוסמך לטפל, לאבחן, שיכול לעזור, אפילו שנחתתי לא מזמן, אפילו שאני לא מבינה כל כך הרבה דברים.

מה עושים עם כל המחשבות האלו אני לא יודעת. בתוך כל הדיונים על פוליטיקה של זהויות ועל רגישות בין תרבותית ניו יורק היא מין צומת כזו שבה כולם נחמדים אבל ברור לפי הצבע והמעמד לאן כל אחד נוסע ומי יושב באיזה צד של השולחן. ובתוך כל זה להיות פסיכולגית מהגרת הופך את זה לסבוך עוד יותר כי אי אפשר לשבת מעל השולחן או מתחתיו וגם לא ליד המטופל כי לא שם הוא צריך שאני אהיה. וצריך לשדר ביטחון ומקצועיות כלפי העמיתים למקצוע ובו בזמן לא לשכוח שאני לא כמותם ולשנן כל פרט בפנים של המטופלים שלי, ולזכור שאני לא כמותם גם כן, ובכל זאת להאמין שאולי אני יכולה להציע איזו תקוה או איזו נחמה בטיפול

נעמה.

2 תגובות ל-“אנה או מהברונקס

  1. עודד נעמן

    נעמה,

    תמר ואני פגשנו פסיכולוג ישראלי שעובד בפילדלפיה כבר כמה שנים טובות. הוא טיפל בהרבה אנשים משכונות מאוד לא קלות בפילדלפיה. הוא מאוד נחמד ויכול להיות שיהיו לו עצות, כמי שהיה במצב דומה מאוד לשלך.
    אם תרצי שאצור בינכם קשר תגידי לי. אני יכול לתאר לעצמי שזו סיטואציה קשה מאוד. אני, מצידי, מתמודד בעיקר עם לבנבנוּת אליטיסטית חסרת כל חן ועם אולמות קריאה… אני לא מבין מאיפה אני שואב את הכוחות נפש האלו :)

    odedna@gmail.com

  2. תודה עודד, זה נשמע רעיון טוב וזה גם חשוב לזכור שאני לא ממציאה את הגלגל בהתמודדות הזאת

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s