ארכיון רשומות מאת: נעמה

פסח

בבית הכנסת של יוצאי גילמן במנהטן התחילו לדבר על פסח מהרגע שהוסרו הקישוטים של פורים מהקירות. תחושה של שינוי והתחדשות עמדה באויר, וחברי הקהילה השאירו את השטריימלים הכבדים בארון ועברו ללבוש את השטריימלים של האביב. בעזרת הנשים החלו להיראות פה ושם מטפחות צבעוניות וגרביונים דקים, שקופים . כבכול שנה חזרה המבואה לרחוש דיבורים מדיבורים שונים על החג. איזה מפעל מצות נסגר בעקבות המיתון? גפילטע פיש עם סוכר או בלי? איפה משיגים את ההגדות של מעריב? שאלות ולבטים רבים העסיקו את חברי הקהילה, שביום חול ניתן לרוב ניתן לשמוע מתווכחים על ביטויים שכיחים של המרכסיזם המאוחר, או על הייחוס היהודי של בנות המערב העליון.

שליחים מארץ הקודש שעברו בבית הכנסת סיפרו על ההכנות לחג בירושלים ועל ההרכב המושחת החדש של הסנהדרין. רוחות השינוי הרעות בארץ הקודש העלו חששות ישנים מגלי הגירה נוספים גדולים ומהצורך להוציא שוב את הכסאות המתקפלים מהבוידעם ולחלק כל קניידעלע לרבעים.

בחג הפסח הקרב עלינו לטובה חברי קהילה רבים הודיעו כי ישובו לעירינו ממסעות גיוס הכספים ויסובו אל שולחן הסדר יחדיו. השמחה על שיבת הבנים נמהלה בחששות מפני התרבות הזרה שאולי הביאו איתם ממסעותיהם, ומכך שסדרי הקהילה שנקבעו בעמל רב ובויכוחים רבים אחרי תפילת השבת לא ישאו בעיניהם חן, חשש מפני מחלוקות שישסעו את הסיעה הקטנה והנרדפת גם כך, הדירו שינה מעיני פרנסי הקהילה והטרידו את מנוחתם שגם כך לא היתה מהמשובחות.

ערב הפסח הלך והתקרב ועמו הצורך לשאת ולתת, על מה ועל איך, על נוסח ההגדה, על מוצא החרוסת ועל האחריות להדחת הכלים. היות והזמן קצר והמלאכה מרובה, נשלחה קריאה דחופה ונרגשת  אל כל חבר וחברת קהילה שיסובו לשולחן הסדר לכתוב מה בכוונתם להביא באמתחתם, באיזה מאכל כשר ובלי טעם הם מתמחים, וכן לציין בבירור את עמדתם המנומקת ביחס לקריאת ההגדה, וכן ביחס לקשר בין יציאת מצריים לבין השואה.

שבת שלום

ועדת חגים

matzoh_man

מודעות פרסומת

אנה או מהברונקס

כשדן החליט לקרוא לבלוג שלנו פליטים, זה עשה לי קצת כאב בטן. גם בגלל שלקרוא לנו פליטים עושה עוול לאלו שגורשו או ברחו ממקום מגוריהם, וגם בגלל שיחסית לפליטים, ואולי בזכות התקן הזמני, אמריקה קיבלה אותנו בזרועות פתוחת, עם מילגות, משרדים מיוחדים לסטודנטים זרים, ורגישות די מרשימה לקשיי הקליטה וההסתגלות שלנו.
מה שמחדד עוד יותר את מעמד המהגר המוזר שלנו קשור לעובדה שלמרות שכף רגלי נחתה ליד אליס איילנד רק לפני חצי שנה עם אנגלית בסיסית ומבטא גרוע, חצי שנה אחרי אני כבר עובדת כפסיכולוגית ומטפלת בתושבי המקום. את המצב המוזר הזה אפשר להקביל למחשבה על אליסה מארץ הפלאות מאבחנת את הארנב או עושה פסיכותרפיה לתינוק של הטבחית של מלכת הלבבות. כך הרגשתי בשבועות הראשונים בהם קפצתי למים הלא מזוהים של מרפאת המתבגרים. בפעם הראשונה נדרשתי לראיין מתבגרים על השימוש שלהם באמצעי מניעה, לחשוב על איידס כגורם סיכון פעיל ממשי, ולהחזיק אצבעות שהמטופלות שלי יצליחו לסיים את גיל ההתבגות בלי להיכנס להריון וללדת בגיל 15 כמו שעשו האמהות והסבתות שלהן לפניהן. על אבות, כך גיליתי לא היה כל כך עם מי לדבר. בתוך המערך המשפחתי החדש שגיליתי האבות התנדפו אי שם סמוך ללידה או לפניה שהרי גם הם היו קרוב לודאי נערים מתבגרים.

המשפחה ומקורות התמיכה קיבלו פתאום פנים אחרות, כך גם ההגדרה של אלימות ושל גורמי סיכון, איך מגדירים סיכון למי שגר בהרלם או בברונקס באזורים בהם נחשפים כמעט יומיום לסמים ואלימות, ואיך מדברים על טיפול רפואי טוב עבור מי שביטוח רפואי הוא פריוויליגיה עבורו, או איך מרגיעים את חרדת המבחנים של תלמיד תיכון שמפחד שאם ציוניו ירדו לא יוכל לקבל את המלגה שמאפשרת לו ללמוד בבית הספר הטוב, הפרטי. איך אפשר להגיד לו לא להילחץ אם כל המשפחה תולה תקוות גדולות בציונים שלו כדי שיצליח להתקבל לקולג' פרטי ולצאת מהשכונה.

כל הבעיות האלו היו חדשות. חשבתי שראיתי הרבה בארץ, וזה נכון, אבל ראיתי דברים אחרים ומה שאני יודעת על העולם ועל הדרך להתנהל בתוכו שונה ממה שיודעים הילדים המתבגרים שאני פוגשת במרפאה. זה נכון, כך אומרים לי כולם ואני יודעת, שעצב הוא עצב ושמחה היא שמחה וגעגוע הוא געגוע, ומתבגרים הם מתבגרים בברונקס כמו שהם בישראל, וזה נכון במובנים רבים אבל גם מאוד לא. וכשאני שואלת נערה מתבגרת, שחורה, האם נושאים שקשורים לצבע העור מטרידים אותה והיא אומרת שכן, אני לא יודעת באמת מה זה מרגיש ומה זה אומר, למרות שהמקום ממנו אני באה יודע לא מעט על גזענות. המילים על הצבע טעונות באופן אחר, כמו הרבה מילים אחרות ובכל פעם שאני מניחה שאני יודעת אני מגלה שהידיעה שלי מאוד חלקית ומאוד רחוקה ממה שהילדים מספרים. הרגישות שלי לבעיות שלהם לא מפותחת, קשה לי לשים את האצבע על מה חריג ומה לא בסדר ומה טוב ומה מוגזם.

אני מטפלת  בלי קונטקסט, לא משפחתי,  לא חברתי ולא פוליטי, בשפה שהיא לא השפה שלי, וזה מאוד מאוד מפחיד.

לפני כמה שבועות אחת המטופלות השחורות שלי לא הופיעה לפגישה. יצאתי למסדרון של המרפאה לחפש אותה. במסדרון ישבו כחמש עשרה נערות אחרות. כולן שחורות. כולן עם שיער שחור מוחלק גולש על הכתפיים ומכנסי ג'ינס צמודות. אחת מהן נראתה כמו המטופלת שלי אבל המשיכה לשבת במקום. עברתי לידה ולא ידעתי מה לעשות. חששתי לגשת אליה ולגלות שזו לא היא וגם חששתי לגשת אליה מהססת ולחשוף בפניה שאני לא בטוחה איך היא נראית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עוברת מול הנערות שוב ושוב בתקווה שאם זו היא, היא תגש אלי. זה לא קרה, ואני התפללתי לאלוהי הפסיכולוגים שיפתור את המצב. המחשבה שמטופלת שלי חיכתה לי בחוץ, שישבתי מולה כמה שבועות ועדיין איני  יכולה להבחין אותה בודאות מנערות אחרות היתה בלתי נסבלת. היא שיקפה בעיניי את העובדה שהעיניים שלי לא רגישות. לא לצבעים, לא לסיפורים ,לא לפחדים. היא הדגישה גם את נושא הצבע האחר שלי, שבא יחד עם עמדת כוח,  של מי שמוסמך לטפל, לאבחן, שיכול לעזור, אפילו שנחתתי לא מזמן, אפילו שאני לא מבינה כל כך הרבה דברים.

מה עושים עם כל המחשבות האלו אני לא יודעת. בתוך כל הדיונים על פוליטיקה של זהויות ועל רגישות בין תרבותית ניו יורק היא מין צומת כזו שבה כולם נחמדים אבל ברור לפי הצבע והמעמד לאן כל אחד נוסע ומי יושב באיזה צד של השולחן. ובתוך כל זה להיות פסיכולגית מהגרת הופך את זה לסבוך עוד יותר כי אי אפשר לשבת מעל השולחן או מתחתיו וגם לא ליד המטופל כי לא שם הוא צריך שאני אהיה. וצריך לשדר ביטחון ומקצועיות כלפי העמיתים למקצוע ובו בזמן לא לשכוח שאני לא כמותם ולשנן כל פרט בפנים של המטופלים שלי, ולזכור שאני לא כמותם גם כן, ובכל זאת להאמין שאולי אני יכולה להציע איזו תקוה או איזו נחמה בטיפול

נעמה.

مدينتي عسقلان

d790d7a9d7a7d79cd795d79f-d7aad7a8d792d795d79d1
לכתוב שירים זה תמיד מצב קצת מוזר, מצד אחד תחושה גדולה של דחיפות לנסח, לבטא, לאמר דבר מה חשוב, ומצד שני הידיעה הברורה כי גם התוצר המוצלח ביותר הוא רק שיר, שיכולת התנועה שלו מוגבלת ויכולת ההשפעה שלו בחוץ קטנה מאוד בהתאם. בפנים כאמור זה קצת סיפור אחר, אבל על היתרונות הנרקסיסטיים של כתיבת שירה נראה לי כרגע פחות מעניין לדבר. אולי כתיבת שירה דומה קצת למעשה הפסיכולוגי. יש בה משהו מהשליחה החוצה של דבר מה שלא ידוע אם יוכל בכלל להתקבל ואם כן מה תהיה ההשפעה שלו בסופו של דבר. אחת מהמדריכות הראשונות שלי בפסיכולוגיה אמרה לי פעם, כשהבעתי חשש גדול לפגוע במטופל, שאני לוקחת את עצמי ואת הכוח שלי קצת יותר מדי ברצינות. כשסיימתי להיעלב חשבתי שיש בזה משהו נכון, אחרי הכל דרוש הרבה יותר מאמץ כדי להזיז משהו מנקודה אחת לנקודה אחרת ממה שאנחנו נוטים לחשוב. התובנה הבסיסית הזו אני חושבת עוזרת גם לכתוב שירה. היא הופכת את השאלה על ההשפעה לשולית. זה לא באמת משנה. משנה הנסיון לשלוח משהו החוצה ומשנה הציפייה הזו המתוחה לדעת מה יקרה, וכשמחכים בחוץ למשהו בדרך כלל משהו קורה אפילו אם בכיוון אחר לגמרי.
כל ההקדמה המתארכת הזו בעצם נועד לספר על הדבר הזה שקרה לשיר שלי.
השיר שכתבתי על אשקלון, תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוחי ממצריים ופורסם בכתב עת לבנוני לשירה, יחד עם שירים נוספים מהאנתולוגיה "לצאת" שיצאה לאור בזמן המלחמה האחרונה. מלבד ההתרגשות המיידית מהעובדה שמשהו שכתבתי מעניין עוד אנשים מלבדי (ומלבד דן שאין לו ממש ברירה), התרגום עורר בי התרגשות גדולה מסוג אחר. השיר שנשלח הצליח להגיע למקום שלא ידעתי שאפשר להגיע אליו. הוא הצליח למצוא מכרים חדשים שאני לא חשבתי שירצו בו בכלל או שאפשר להעז ולפנות אליהם. התרגום הפך אותו לפוליטי במובנים אחרים, חדשים ומסקרנים יותר מאלו שהצמדתי לו אני כאשר הוא נכתב. יגאל שלקנאתי הרבה קורא ערבית, סיפר לי כי בתרגום לערבית נוצרת אירוניה לנוכח שם השיר, אשקלון נהיית לעשקלן, השורה: "עירי שלי אשקלון" מיתרגמת ל: مدينتي عسقلان ("מדינתי עסקלן"). התרגום יוצר טשטוש בין ההפרדה שיצרה העברית כאשר כתבתי אני את השיר, בין אשקלון העברית בה אני נולדתי לבין העבר הפלסטיני של העיר שנקטע עם גירוש התושבים בתחילת שנות החמישים. האבחנה בין השלי ללא שלי, בין מה שאני כותבת ומכירה למה שמצוי בצידו השני של הגבול נשברת, ואשקלון אחרת שאינה המצאה חדשה ישראלית, ממשיכה להתקיים כהווה בתוך השיר בזכות התרגום.
מאוד הייתי רוצה לדעת איך יכולה שירת מחאה בעברית להתקבל בלבנון, איך מובנים השירים, מה המשמעות הפוליטית שניתנת להם. הלוואי והשירים האלו באמת יוכלו להיות עבור חובבי השירה הלבנוניים סנונית שמספרת על הקולות האחרים שקיימים בציבור הישראלי. צריך ,אני חושבת, להיות עם יכולת אינטגרטיבית גבוהה ויושר פוליטי גדול כדי לפרסם את הקולות האלו דווקא בשבוע בו ישראל מכריזה על עצמה באופן רשמי כמדינה אלימה, לאומנית וגזענית , כפי שהראו תוצאות הבחירות.

http://alghaoon.com/alghaoon/files/gawoon12.pdf

נעמה

Is you Madonna?

דן שאחראי על התקשורת האלקטרונית בבית סיפר לי על התמונה הזאת.
לקח קצת זמן למצוא אותה, ואילמלא כישורי המציאה שלו הייתי מוותרת. הוא מצא אותה וסידר לי אותה על המסך. מדונה, שנת 79, בתחילת שנות העשרים שלה יושבת ערומה מפוסקת רגליים, הראש בקצה המסך מופנה הצידה מרוחק מאוד, המצלמה ממוקדת באיבר המין שלה שתופס את רובו של המסך, מפתיע בקירבה ובחשיפה הטוטאלית שלו מולנו. עם היכולת של המחשב למקד את התמונה להתקרב ולהתרחק, נראה כאילו כל פיסה מהגוף שלה חשופה לסקירה שלנו. אנחנו יכולים לראות את הנמשים את הכתמים את השערות. השערות שלה על הרגליים על איבר המין בבית השחי מפירות את הפסטורליה הפורנוגרפית הצפויה של התמונה, הופכות אותנו ממציצנים למי שלרגע אינם בטוחים אם מדובר כאן בתשוקה אל הגוף או במשהו אחר, הפוך, קצת דומה למה שמרגישים בקיץ בפעם הראשונה שהולכים לים או בחורף כשיושבים עם רגליים מקופלות וקצה המכנס המתרומם חושף את הרגליים שלא נולדנו איתן חלקות. מדונה של שנת 79 מצליחה דווקא דרך חשיפה הטוטאלית הזו להביך את המסתכל, לירוק לו בפרצוף את ההתחסדות המינית ואת המציצנות ואת העובדה שכמה שלא יבחן את מקרוב ומרחוק את איבר המין שלה, את השערות, את החזה, לא יוכל לדעת מה קורה שם בפנים בתוך הראש המוקטן המרוחק, הראש שאינו טורח אף להחזיר מבט למציצן המתבונן. מדונה עירומה, מפוסקת רגליים, בלי ברזילאי, בלי מנחת מטוסים, בלי הפוטושופ הארור, מצליחה להיות חזקה, עצמאית, לא נחדרת, כמו שמעט מאוד תמונות נשים מצליחות להיות, כמו שגם היא בשנים שיבואו אחר כך לא תצליח יותר להיות.
מדונה היא הגיבורה שלי השבוע, באיחור של 30 שנה, אני מגלה דרכה אפשרות לפורנוגרפיה חדשה.

קולות ישנים חדשים משדרות

את נעמיקה אני ענבל דניאלה ונדב פגשנו לפני 11 שנה בשדרות כשחשבנו שהגרעין שלנו בשומר הצעיר עוד ימשיך קדימה וחיפשנו קיבוץ עירוני שנחשב בזמנו לחידוש הגדול ביותר של הסוצליאליזם המקומי והיה אמור להוציא את הקיבוץ הארצי מקיפאון המוות וההפרטה שהחלו לפשוט באבריו. הגרעין התפרק כמה חודשים לאחר מכן ואנחנו עזבו את השמוץ לטובת השמאל הפחות ציוני, משאירים מאחור כזיכרון עמום אנשים כמו נעמיקה שבזמנו ראינו בה ובשכמותה את המודל שלנו לישראליות. ועכשיו נעמיקה חזרה אלי פתאום בהפתעה, באי מייל שקיבלתי מעידו. מזכירה לרגע את מי שיכלנו אולי להיות לו בחרנו ללכת אחריה אחרי שהקשבנו לה נרגשים לפני אחת עשרה שנים.

אני מצרפת את המכתב שלה כפי שהופיע באחד הבלוגים

יומן מלחמה משדרות- נעמיקה ציון, שדרות, חברה בקבוצת ‘קול אחר’, 8.1.09

“אני מדבר עם אנשי שדרות ולכולם חזר הסומק ללחיים”, התרברב פואד אצל רזי ברקאי ביום השני למלחמה. “ככל שהמהלומה כבדה יותר – כך מתרחב הלב”. אז זהו, שלא כולם פואד, לא כולם. וגם אם אני קול בודד בשדרות רבתי, ואני לא – מן הראוי שישמע.

לא בשמי ולא למעני יצאתם למלחמה הזאת. מרחץ הדמים המתנהל מזה שבועיים בעזה הוא לא בשמי ולא למען ביטחוני. בתים הרוסים, בתי ספר מופצצים, אלפי פליטים חדשים – הם לא בשמי ולא למען ביטחוני. בעזה אין זמן לטקסי קבורה, ואת המתים מכניסים זוגות זוגות לתאי הקירור מרוב דוחק. הנה מוטלות גופותיהם שוטרים שוטרים, ילדים ילדים, והכתבים החרוצים מלהטטים בין טקטיקות של הסברה מול “התמונות שמדברות בעד עצמן”. מה יש להסביר, תגידו לי? מה יש להסביר?.

לא ביטחון ולא שקט קניתי לעצמי במלחמה הזאת. אחרי רגיעה חיונית כל כך שאיפשרה לכולנו להחלים רגשית ונפשית ולחוות שפיות מחדש, החזירו אותי מנהיגנו אל אותו מקום שרוט ועמוס חרדות. אל אותה חוויה משפילה של ריצה מבוהלת אל המרחב המוגן.

אל תטעו בי. החמאס הוא ארגון טרור רע ונורא. לא רק לנו. בראש וראשונה לאזרחיו. אבל מעבר למנהיגות הארורה הזאת חיים בני אדם. בעמל רב בונים אזרחים פשוטים משני צידי המתרס גשרים קטנים של מחוות אנושיות. כך עשתה קבוצת ‘קול אחר’ משדרות ועוטף עזה שאני נמנית על חבריה, כשביקשה לסלול ערוץ אנושי אל ליבותיהם של שכניה. בשעה שאנחנו זכינו לרגיעה בת חמישה חודשים, הם כרעו תחת נטל המצור. בחור צעיר אמר לנו שאין בכוונתו להתחתן ולהביא ילדים לעולם, כי בעזה אין עתיד לילדים. באבחת מטוס אחד שוקעות המחוות האלו אל מצולות היאוש והדם.

אני פוחדת מהקסאמים. מאז פרצה המלחמה כמעט ולא הרהבתי עוז לחצות את גבולות הרחוב. אבל מפחיד אותי הרבה יותר השיח הציבורי והתקשורתי המונוליטי והמתלהם שהוא בלתי ניתן להבקעה. מפחיד אותי כשחברי לקבוצת ‘קול אחר’ מותקף ע”י תושבים בשדרות בשעה שהוא מתראיין ומביע עמדה ביקורתית על המלחמה, ואח”כ מקבל טלפונים אנונימיים וחושש לחזור לרכבו פן יבולע לו. מפחיד אותי כמה מעט במה יש לקול האחר, וכמה קשה להביע אותו מכאן. אני מוכנה לשלם את מחיר הבידוד, אבל לא את מחיר הפחד.

מפחיד אותי לראות את עירי עוטפת אור ולובשת חג ומתקשטת בדגלי ישראל, ולהקות מעודדים מחלקות פרחים ברחוב, ואנשים צופרים משמחה על כל פצצה של טון שנופלת על שכנינו. מפחיד אותי האזרח שמתוודה בפנים קורנות שלעולם לא ביקר בקונצרט, אבל הפצצות צה”ל על תושבי עזה הן המוסיקה הכי ערבה ששמע בחייו. מפחיד אותי המראיין הזחוח שלא סודק ולו במילימטר את דבריו.

מפחיד אותי שתחת מיסוך המילים האורוולי וגופות ילדים שטושטשו במיוחד עבורנו כשירות לציבור, אנחנו מאבדים את היכולת האנושית לראות את הצד השני, להרגיש, להזדעזע, לחוש אמפטיה. תחת מילת הקוד ‘חמאס’, מייצרת עבורנו התקשורת דמון אדיר ואפל שאין לו פנים ואין לו גוף ואין לו קול, מיליון וחצי אנשים ללא שם.

זרם אפל ועמוק של אלימות מחלחל אל תוך הנימים הקהות של החברה הישראלית כמו מחלה קשה, והוא מתעצם ממלחמה למלחמה. אין לו ריח ולא צורה, אבל חשים בו היטב מכאן. זהו סוג של אופוריה וחדוות מלחמה וחמדת הנקם ושכרון הכוח ואהבת מארס, וקבורת הציווי היהודי האציל: “בנפול אויבך – אל תשמח”. זהו מוסר שהזדהם כל כך ודומה ששום כביסה כבר לא תוכל להסיר את הכתם. זוהי דמוקרטיה שברירית שבה אתה צריך לשקול כל מילה, פן יבולע לך.

בפעם הראשונה שהרגשתי שהמדינה באמת מגינה עלי היה כאשר הושג הסכם הפסקת אש. אין לי אחריות על החמאס, ולכן אני שואלת את מנהיגנו: האם הפכתם אבן על אבן כדי להשיג המשך לרגיעה? כדי להאריך את הפסקת האש? כדי להגיע להסכם הבנות ארוך טווח? כדי לפתור את שאלת המעברים והמצור בטרם פורענות? האם נסעתם עד קצה העולם כדי לחפש מתווכים מתאימים? ולמה נפנפתם בלי למצמץ את היוזמה הצרפתית להפסקת אש אחרי שכבר פרצה המלחמה? ולמה אתם ממשיכים לדחות עד רגע זה כל הצעה אפשרית למו”מ? עוד לא הגענו אל מכסת הקאסמים שאנחנו מסוגלים לספוג? עוד לא הגענו אל מכסת הילדים הפלשתינאים ההרוגים שהעולם מסוגל לעכל?

ומי ערב לנו בכלל שניתן למוטט את החמאס? לא ניסינו את התרגיל הזה במקום אחר? ומי יתפוס את מקומו? ארגונים גלובליים פונדמנטליסטים? אלקעידה? ואיך ינבטו מתוך גלי החורבות והרעב והקור והמתים קולות מתונים של שלום? לאן אתם מובילים אותנו? איזה עתיד אתם מבטיחים לנו כאן בשדרות?

וכמה זמן עוד תמשיכו לתלות על כתפנו השחוחות את ילקוט הכזבים העמוס לעייפה בכל הקלישאות: אין עם מי לדבר, מלחמת אין ברירה, תנו לצה”ל לסיים את “העבודה”, זבנג וגמרנו, למוטט את החמאס ומי לא רוצה שלום. שקר הכוח והבל העוד יותר כוח, כמדריך היחיד לפתרון בעיות האזור.

ואיך קורה שכל ראיון חטוף עם נציגי קול אחר’ מתחיל ונגמר תמיד בשאלת המחץ הזלזלנית של העיתונאי התורן: “אתם לא חושבים שאתם נאיבים?”. איך קרה שאופציית ההידברות והדיאלוג וניהול מו”מ וחתירה להסכמים והבנות, גם עם הגרוע שבאויבנו, הפכה מילה נרדפת לנאיביות, ואופציית הכוח והמלחמה היא תמיד בחירה תבונית ורציונאלית ואולטימטיבית?. שמונה שנים של מעגל דמים חסר תוחלת לא לימדונו דבר על הנאיביות של כוח הזרוע? צה”ל כיסח וחיסל וירה וגילח ופגע והחטיא והרעיש – ומה קיבלנו בתמורה? שאלה רטורית.

קשה מנשוא לחיות בשדרות בימים אלו. בלילה צה”ל כותש תשתיות ובני אדם, ומרעיד את קירות הבתים. בבוקר אנו חוטפים קאסמים, כל פעם משוכללים יותר. אדם שיוצא לעבודתו עם שחר לא יודע אם ימצא את ביתו שלם בערב. בצהרים אנחנו קוברים את טובי בנינו ששילמו בחייהם על עוד מלחמה “צודקת”. לפנות ערב אנחנו מצליחים בקשיים מרובים ליצור קשר עם חברינו הנואשים בעזה. אין חשמל, אין מים, אין גז, אין אוכל, אין לאן להימלט. ורק מילותיה של נ. בת ה-14 שבית ספרה הופצץ וחברתה לכיתה נהרגה, והיא כותבת לנו באנגלית רהוטה מייל שהצליחה אמה לשגר אך בקושי:

“עיזרו לנו, הרי אנחנו בני אדם”

לא יוצאות לי מהראש. לא סומק פושט בלחיי, פואד, לא סומק. טון של עופרת יצוקה רובץ על ליבי, והלב צר מלהכיל.

וודסטוק של מעלה

נסענו לוודסטוק. העיר שיחררה אותנו בקלות, שמחה להשתחרר מאנרגיות היאוש והמלחמה שהבאנו איתנו. שנינו נדהמנו מהמהירות בה זה קרה, נכנסנו לאוטובוס ושלוש דקות אחר כך נפלטנו מחשכת המנהרה לניו ג'רסי, מביטים מופתעים בעיר הגדולה מתרחקת מעבר לנהר. מעבר לעיר, נפרשו לפנינו שכונות שכונות שהמרחק בין בתיהן הלך וגדל, ואת צידי הדרך עיטרו בתי מסחר ענקיים, גירסאות מפלצתיות משוכפלות של החנויות מהשדרה החמישית. וודסטוק המתינה לנו קפואה ומנומנמת. עיירה קטנה ופסטורלית. בתחנה ירד איתנו איש עם מבטא צרפתי, שהסביר באנגלית מגומגמת שבא בגלל מה שקרה כאן לפני 40 שנה וחוזר בערב ואולי אני יודעת איפה כאן מחכים לאוטובוס שחוזר בחזרה. מעניין מה הוא חשב על העיירה היפה המנומנמת שראה כשירד מהאוטובוס. בחנות המזכרות השמיעו בוב מארלי ומכרו חולצות עם הדפסים ישנים נגד מלחמות באופן ספציפי ובאופן כללי. בבית הקפה ישבו אנשים עם חזות אינטלקטואלית, שיער לבן ועיתון באותיות צפופות וחיפשו עם מי לדבר. סבתא פרועת שיער בלי חזיה מכרה לנו נירות גילגול, ואמרה שזה נורא מה שקורה בישראל. מישהו חייב להשיב לפלסטינים כגמולם. האישה בקפה שמעה עברית וסיפרה שהבן שלה חזר בתשובה וגר בטבריה וגם עליו נפלו פעם טילים. המצב, היא אמרה בנחרצות, קשה מאוד. אף מדינה לא היתה שותקת. אין ברירה. לכולם חשוב השלום אבל הפעם זה שונה, ישראל חייבת להגיב. בחוץ, בכיכר המרכזית, סמוך לעץ האשוח המקושט תלו שלט, "להפסיק את הטבח בעזה מייד", שלוש קומוניסטיות זקנות לבושות שחור עמדו ליד וצעקו להפסיק את הכיבוש. בג'יפים שעברו ליד, בדרך לקניות או לבתי הקפה, ישבו אנשים שחשבו שזה מרגיז וגם אנשים שחשבו שזה בסדר וגם כאלו שחשבו שיש יום ממש יפה בחוץ ועדיף לעשות בו דברים אחרים. כולם היו מאוד נחמדים ורגועים, ומייקל הסביר לנו בפירוט איפה גרות לסביות איפה המתאבדים ואיפה סוחרי הסמים. אצלו בבית התוכחנו יומיים לגבי המלחמה. כל אחד לקח תפקיד. מייקל היה הימני, אני הבוגדת ודן הפוליטיקאי. כל פעם שבא אורח עישנו יחד והתחלנו את הויכוח הפוליטי מחדש. כולם אמרו דברים מלאי מחשבה ונכונים. היה קר אז היינו הרבה בבית ואכלנו המון אוכל בריא. הילדים העדיפו בייגל עם חמאת בוטנים. בינתיים בישראל אמא שלי קראה את השיר שכתבתי. היא כתבה לי בחזרה: "אתם תמימים עד כדי דמעות ( אני לא בוכה ) חייב להיות מאזן אימה ולא אנחנו נהיה בים ולכם לא תהיה מדינה לגדל ילדים ולדבר שירה ושלום." ושלחה לי תמונות של מטוסי קרב וטנקים באדיבות דובר צה"ל כדי שלא אשכח שמי ששומר עלי זה הם ולא סבתות קומוניסטיות בלי חזיה. ואני חשבתי שהיא צודקת קצת אבל בעיקר לא וגם שאני ממש מתגעגעת הביתה. וודסטוק יפה ומושלגת ומלאה אנשים נחמדים ושוחרי שלום (בעיקר בימי שבת), אבל בשורה גדולה כבר לא תצא משם, ככל הנראה, אולי רק סמים אורגניים שיעזרו להעביר את הכאב באופן סביבתי ובריא.
אני מאוד חוששת מהחזרה הביתה וכל כך רוצה להיות שם כבר באותו הזמן.
נעמה

באנגלית זה נשמע יותר טוב

זה לא קצר אבל שווה האזנה מלאה, גם בגלל הסוף המפתיע אבל בעיקר בגלל קור הרוח והאומץ לומר בביטחון גדול כל כך את מה שאנחנו צועקים כבר כל כך הרבה שנים בהפגנות, בלי התנצלויות ובלי למצמץ מול הסיסמאות השחוקות שמנסים לסתום בעזרתן תמיד את הפה ולמנוע התרחשות של דיון (אולי אחר כך, הם יגידו כשהתותחים יפסיקו לרעום, עכשיו יש לחזק את החיילים בחזית)

וזה גם משמח בגלל התפיסה של האחריות כדבר רחב עם קונטקסט והשלכות, בניגוד למדיניות הישראלית שמתעקשת לדבר רק במינוחים של עשו לנו אז לא נשתוק ונחזיר או את ה"תחזיקו אותי" של השבועות לפני פרוץ המלחמה.

הלוואי וקולות כאלו ירבו, ויגיעו גם אל מעבר לים אל התקשורת הישראלית שעל אודות הזיכרון הקצר שלה הרבה עבודות דוקטורט עוד יצטרכו להיכתב

נעמה