קטגוריה: דב חנין

קרה משהו בארץ שלא ספרו לי

545173-52

פועלים חוגגים את סיום החפירות במנהרת הכרמל.

יהדות השרירים

jewish-wc

הצטרפתי למיסיון. מתוך עוניינו הרב ובתמורה ל-500 דולרים, נרשמתי לקורס בין עשרה מפגשים הנושא את השם המוזר: "מבוא קצר ליהדות לבוגרי אוניברסיטה". הקבוצה מונה כ-15 אנשים ביניהם אין כמעט מן המשותף. יש שם עורך דין המתמחה בפירוק חברות, סופר צללים שכתב נאומים לכמה מבכירי המפלגה הרפובליקנית, בובנאית, דוקטורנט למתמטיקה וכמה מובטלים. כולם ציינו כי הסיבה לבואם היא חיפוש אחר זהות. ואני, נבוך מחמדנותי חסרת הפניות, נותרתי מבולבל ומלא בתהיות לנוכח המטרה הנאצלת. מה לקבוצה של אנשים זרים בעיר הגדולה עם דת עתיקה מהלבנט? זהות?? הרי יש להם משפחות ומקומות עבודה, עמדות פוליטיות, מכוני כושר וירקנים. כולם מקומות שבהם נוצרים קשרים ונרקמת סולידריות.

בינתיים, אין לי תשובות מספקות. ובכל זאת העלתי שני רמזים לפתרון שבוודאי יקום ביום מן הימים. האחד קשור ישירות לסוגייה בעוד השני מלמד בעיקר על המוטיבציות של המיסיון:

  1. אווירה משוחררת – בדיוק כמו שהבטיחו בברושור, הפגישה הייתה לבבית ונעימה. אותי זה לחלוטין הפתיע משום שהנטייה כאן היא לשמור על מרחק ברור בין זרים (אחד מהביטויים המגונים של התופעה היא "ההתעלמות" ברכבת התחתית. כך, אלפי עיניים מתעלמות ברכבת עמוסה של בוקר נאחזים בכל פיסה של ריק בקרון לבל תהיה חפיפה שתפר את האנטימיות). ולכן תרים הזרים אחר תירוץ, כל תירוץ, כל עוד הוא מאפשר להם לפתוח מועדון ומשמש מפלט מהכרך ומהשיטה הכלכלית הנהוגה בו שדוגלת באנונימיות.
  2. בבית השימוש של הגברים יש מראה גדולה ותאורה חזקה – כזו שבזמן ההשתנה מדגישה את הזכריות היהודית. עומד המשתין במיסיון מול מסורת מפוארת. שושלת שראשיתה בברית בין אבי האומה לבורא עולם וכיום היא מקיפה משפחה חובקת עולם של קפודי זרגים. כך, כמוכה ברק מגלה המשתין את זהותו שעניינה אחווה בין אחים ביולוגיים, אחוות בעלי המום.

Al attatra

הנה קצת תמונות מאל עטאטרה מהכתבה על יזהר אח של אמיר בידיעות אחרונות. קיבלתי אותן מאיאד אל-בלאעווי מעזה. כמו את יזהר אח של אמיר גם את איאד אני לא מכיר. הוא חבר של חבר בפייסבוק. מסופר על פיצג'רלד שאמר שאמן הוא אדם שמסוגל להחזיק בשתי השקפות סותרות מבלי להשתגע. טוב, מעולם לא היו לי יומרות אמנותיות

סטיוארט ללבנטינים

לטובת מאזיננו בארץ הקודש, שכשלו לפתוח את הדגה המוצלחת של רונית, מוגש לפניכם ג'ן סטיוארט מסטרימינג של יהודים טובים:

http://www.thankyoujonstewart.com/

לנעמה, להבדיל ובכל זאת

Moyshe-Leyb Halpern, “Zlochov my home”
Oh, Zlochov, you my home, my town
With the church spires, synagogue and bath,
Your women sitting in the market place,
Your little Jews, breaking loose
Like dogs at a peasant coming down
With a basket of eggs from the Sassov mountain
Like life in spring awakened in me
My poor bit of longing for you–
My home, my Zlochov.

But when steeped in longing, I recall
The rich man Rappeport, how he walks
With his big belly to the synagogue
And Shaye Hillel’s, the pious Jew,
Who could sell like a pig in a sack
Even the sun with all its glowing –
Then it’s enough to extinguish in me
Like a candle, my longing for you—
My home, my Zlochov.

How goes the story about that dandy:
Once in an evening he watched for so long
The angels roaming about the sun,
Till a drunken peasant with an axe
Cut him under his dress-coat,
Poor man: he almost died from that–
The peasant with the axe is my hatred in me
For my grandfather, and through him—for you—
My home, My Zlochov

Your earth may witness, I’m not making it up.
When my grandfather called in the police
To chase my mother from his house
My grandmother, her legs spread wide,
Smiled almost as honey-sweet
As a girl standing between two soldiers—
Cursed by my hatred inside me
Which reminds me of her and of you—
My home, my Zlochov.

Like a bunch of naked Jews in a bath
Surrounding a man who’d been scalded
They nodded their heads and stroke their beards
Around the evicted packs and junk
Thrown out pillows-and-blankets in sacks
And around the bit of broken bed—
To this day my mother is crying in me
And then, under your sky, in you—
My home, my Zlochov

But our world is full of wonders.
A horse and a cart over the fields
Will carry you out to a railway train
Which flies like a demon over the fields
Till it brings you to a ship with a lower deck,
Which takes you away to Newyorkdowntown—
And this, indeed, is my only consolation
That they will not bury me in you–
My home, my Zlochov.

AYP, trans. : Benjamin and Barbara Harshav

מחשבות טרנס אטלנטיות. נכתב בגילופין ומובא כלשונו, א’ בינואר 2009 למניינם

יצאתי . אני בדרך למעלה והלאה , הרחק מניו יורק, מאמסטרדם החדשה. זה לא היה קל
להימלט מציפורניה של העיר הקפואה ורעת המזג הזאת. ירד שלג. בוטלה הטיסה, היה מרוץ לאחרת. כל העולם נעשה לחיישני ומביע, יער של סמלים . משולש אהבים עם ניו אורדר, הסרט הוא ויקי וקריסטינה בברצולנה והמטוס בכלל לדובאי. ככל שהזמן עובר הבלבול שלי גובר. מה זה אומר?כרגע אני פושע מלחמה נבוך בקרב מלא רעולות פנים בתוך צינורית מתכת שחותרת הלאה הלאה מעל האוקינוס, בטלוויזיה גוויות של ילדים, סביבה דובאים אדישים ודיילות עם כתר של מלכת יופי וחיוך של פלסטיק . נראה שאגיע אבל קשה להאמין.איך אפשר לצאת מניו יורק? נדמה לי שהיא שולחת ידיים ומושכת אותי בחזרה למטה או אולי אני רק מקווה? לא ברור, אירופה רעה יותר, כלומר שם מסכימים עם דעתי לגבי עצמי. המלצריות הכעורות במטוס הזה לובשות כתרים מנצנצים וכובעים מחודדים לכבוד השנה החדשה ועושות לי פרצוף כל פעם שאני מבקש עוד קצת לשתות. אבל אני קשה כאלון וכל המוסר הכפול של ארופה לא ימנע ממני מלהתשתכר כלוט בטיסה הזאת, עד שלא אדע להבחין בין…לא חשוב.
כל המרוץ המטורף הזה לעזוב את ניו יורק הזכיר לי חלום שחלמתי לאחרונה. מבחינת המבנה זה לא חלום חדש. במשך שנים הייתי חולם שאני שוב בצבא. לא סיוט. חלום רגיל, בנאלי. לא איזה ארוע מיוחד אלא פשוט שוב שם. עושה איזה משהו מדכא, כמו מטבח או לחתום על משהו וסובל את הדחקות שמריצים על חשבוני כי חשבתי שיש משהו אחר. בשעה טובה עם הגיל והתנקות הכללית של הגוף מרעל ציוני, החלום הזה עבר. אבל אחר הגיע לא מזמן. דומה במבנהו אבל בתוכנו, איך לומר, שירה חדשה את יומו הרנינה. החלום הזה שב ופקד אותי כמה פעמים, כמה לילות, ברצף כל פעם בשינוים קלים. פעם ראשונה הייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בלי מרמור או כעס, קבלת הדין. ידידי החוסים היו שאר עוזרי ההוראה מהשנתון שלי בקולומביה והיינו באמצע איזו פעילות העשרה שהייתה למעשה סמינר להוראת שפה (אותו עברנו כולנו כמה ימים לפני כן במציאות כביכול, כלומר כשהייתי ער). החלום שהגיע למחרת היה מעט אקטיבי יותר, עם מעט יותר רוח קרב ותגר. הייתי כלוא בבנין עתיק מט לנפול בניין מגורים מדכא ומיאש, שיכון עמידר עשוי בטון רקוב, עם צנרת דפוקה וחשמל עוד יותר, עכברושים וזבל, הכל מדיף ריח של עזובה וזקנה ומוות . ושם הייתי והיה לי ברור שאני חייב לצאת ורצתי במסדרונות ופתחתי דלתות אבל מאחורי כל דלת שפתחתי הסתתר מושב של כנס בספרות השוואתית “הקול והמבט,- מודרניזם והפוסט- , כן וגם לא : מבט מחודש” ומאחורי רוב הדלתות ישב והרצה אנדראס הוייסן , ראש החוג לגרמנית , על קפקא או אסכולת פרנקפורט. החלום השלישי הזכיר מאוד את המחזה “בדלתיים סגורות” של סארטר. הינו חבורה של סטונדנטים לספרות השוואתית שנעולים בחדר מוזר, כמו במתנ”ס, ממתינים למישהו. אלא שבניגוד לסארטר, המתנו לאטיין באליבר, שלימד סמינר בקולומביה אותו זמן, ולא לשיפוט או גאולה; באמת היינו במתנ”ס ולא באלגוריה מתוחכמת לשאול, ולא היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר. במקום לפרק האחד את חייו של השני לגורמים, פשוט ישבנו ושתקנו רוב הזמן.
לך תבין.

פרוגרמה

הרעיון הוא לצרף כמה חברים ישראלים הגרים בעיר הגדולה ניו יורק ליצירת בלוג. כולם עשו את דרכם מערבה לשם לימודי דוקטורט ולפיכך העניינים שיועלו כאן ייגזרו, ככל הנראה, מתחומי עיסוקם: ספרות יידיש, פסיכואנליזה, בלשנות והיסטוריה. כמו כן, יועלו על הכתב הגיגים על הקורה באמריקה ונושאים הקשורים לחבלי הקליטה וכאבי הגעגועים.

חד-צדדיות היא מנת חלקם של הכותבים.