קטגוריה: הפגנות

Al attatra

הנה קצת תמונות מאל עטאטרה מהכתבה על יזהר אח של אמיר בידיעות אחרונות. קיבלתי אותן מאיאד אל-בלאעווי מעזה. כמו את יזהר אח של אמיר גם את איאד אני לא מכיר. הוא חבר של חבר בפייסבוק. מסופר על פיצג'רלד שאמר שאמן הוא אדם שמסוגל להחזיק בשתי השקפות סותרות מבלי להשתגע. טוב, מעולם לא היו לי יומרות אמנותיות

מודעות פרסומת

עוד רבה הדרך

לכשתכלה המלחמה, וזו שאחריה, יבקשו ההמונים להמליך את אליק. לשמחתם, הם יגלו שהמציאות עדיפה על תמונות התקריב המיקרוסקופיות.

טעם לגנאי

אתמול נכחתי בדיון פתוח לציבור במועצת העיר קיימברידג' מאסצ'וסטס. אחת מחברות המועצה הציעה שהעיר קיימברידג' תגנה את הרג האזרחים בעזה. אליוט וויקי, שבביתם התארחתי במרץ כשביקרתי כאן עם "שוברים שתיקה" סיפרו לי על הדיון והציעו לי לבוא. כל ישיבת מועצה, כל תושבי קיימברידג' מוזמנים להירשם ולהביע את דעתם בפני המועצה לגבי ההחלטות שעומדות להצבעה. 50 אנשים הגיעו, רובם המכריע נרשמו כדי לדבר ולבקש מהמועצה להצביע בעד הודעת הגינוי. אליוט וויקי אמרו שכדאי שאבוא – אזרח ישראלי שיבקש מהמועצה לגנות את הפעולות של ישראל. אז באתי.

כל אחד דיבר 3 דקות. זה לקח הרבה זמן. רוב הדוברים היו רהוטים והעלו טיעונים טובים. עלה חשש, בקרב חברי המועצה, שאין למועצת קיימברידג' עניין בהחלטות שאינן מוניציפליות. חלק מהדוברים התייחסו לנקודה הזאת. אמריקאיים-פלשתינים שחיים בקיימברידג' ויהודים אמריקאיים שמתנגדים בתוקף לפעולה ביקשו מהמועצה לא להתעלם מהם, תושבי העיר שהאירועים האלו קרובים מאוד לליבם. אחרים אמרו שגם אם סיכויי ההשפעה קטנים, חשוב לעשות את מה שאפשר ולהביע הזדהות. דיברו פעילים ב"רופאים לזכויות אדם" שהיו בעזה בשנים האחרונות. בין לבין עלו אנשים שדיברו על החלטות אחרות שעמדו להצבעה – על נזק סביבתי באיזור פסי הרכבת של קיימברידג' וסאמרוויל (העיירה השכנה) ועל מעבר חצייה, בפינת שדרות מאסצ'וסטס ורחוב אוקספורד, שדהה ועכשיו הצומת הוא סכנת נפשות. חלק מהדוברים ה"לא-מעורבים" הציעו, בפתח דבריהם, את תמיכתם בהחלטה לגנות את הפעולה בעזה. כל הזמן הזה ישבתי וניסיתי לכתוב לעצמי טיוטה, לחשוב מה לומר כשיקראו לי, ישראלי תושב קיימברידג', להביע את דעתי.

לפני שבאתי דיברתי עם אמא בוידאו-צ'אט. מיד בתחילת השיחה היא אמרה שאהיה גאה בה. שלחו לה מייל זועם על שידור הסבל הפלשתיני בטלביזיה הזרה – שידור שמוציא לישראל שם רע. אמא סיפרה שענתה למייל בזעם שכואב לה על ילדים פלשתינים בדיוק כמו שכואב לה על ילדי שדרות. היא סיפרה לי את זה בכזו גאווה, ובאמת שמחתי והייתי גאה בה.

קישקשנו קצת ולקראת סוף השיחה סיפרתי לה שאני הולך לדיון במועצה ואתמוך בגינוי ישראל. בהתחלה היא שאלה איך זה בדיוק יעזור. התחלתי לענות אבל היא לא רצתה להתווכח והרגישה לא בנוח והשיחה נגמרה ככה במין תחושה שבמקום לקרב, כל הקדמה הטכנולוגית הזו שמאפשרת לי לראות אותה בלי שהיא תהיה לידי רק מדגישה כמה אמא רחוקה ממני.

ואז בדיון, בזמן ששרשרת הנואמים הולכת ומתמשכת, כתבתי באנגלית במחברת, בכתב החרטומים שלי, כמה טעמים לגינוי הפעולה של ישראל. הטעם הראשון הוא הטעם המוסרי, שהוזכר שוב ושוב על ידי דוברים קודמים: הרג חפים מפשע שלא מציל חפים מפשע צריך להיפסק. הטעם השני הוא שמההיכרות שלי עם הרשויות הישראליות, אני חושש שהשאלה 'מה אפשר לעשות כדי להטיב להגן על מדינת ישראל?' לא מילאה תפקיד מרכזי מספיק במכלול השיקולים שהביאו למתקפה על עזה. אני חושש שכבוד וכוח פוליטי מילאו תפקידים חשובים מדיי בהחלטה הזו, ובכך אני רואה פגיעה באזרחי המדינה שלי. אני מאמין שהפעולה הזו מדרדרת את מצבה הבטחוני של ישראל. הטעם השלישי הוא שהפעולה הזו היא בגידה בחינוך שישראל הקנתה לי ובמוסר שישראל לימדה אותי. במובן זה, הפעולה הזו היא איום קיומי על ישראל. מה שקורה בעזה איננו טרגדיה משום שלא חוק האלים ולא הגורל גזרו על תושבי עזה למות. אני מכיר את האנשים שהורגים אותם – אלו בני המשפחה שלי, אני אוהב אותם ומבקש שתעצרו בעדם.

הייתי הדובר האחד-לפני-אחרון וכולם כבר היו מותשים.

על כל פנים, המועצה הצביעה בעד הודעת הגינוי – שמונה בעד ואחד נמנע.

ניצחנו.

סטיוארט ללבנטינים

לטובת מאזיננו בארץ הקודש, שכשלו לפתוח את הדגה המוצלחת של רונית, מוגש לפניכם ג'ן סטיוארט מסטרימינג של יהודים טובים:

http://www.thankyoujonstewart.com/

בשם הסובלנות: תשתקו

במרץ שנה שעברה באתי עם התערוכה של "שוברים שתיקה" להרווארד. הצגנו את התערוכה בבית הלל בקמפוס. הם ממש לא רצו שנהיה שם, אבל אחרי שסגרנו עם מקום אחר בקמפוס, הם החליטו שעל מנת "לצמצם נזקים" עדיף שנערוך את התערוכה אצלם. "בתוך הקהילה". אנחנו שמחנו להיות במקום שבו אנחנו הכי פחות רצויים.

עוררנו הרבה רעש והחבר'ה בהלל ממש חרקו שיניים במשך השבועיים שהתערוכה הציגה.

התערוכה התאפשרה בזכות כמה סטודנטים מארגון ששמו

Progressive Jewish Alliance

ששייך להלל הרווארד. בסוף השבועיים הלל רצו שנערוך פאנל עם סטודנטים מהרווארד ששירתו בצה"ל. היו שני בחורים ישראלים במהלך התואר הראשון שם, בחורה ישראלית בבית הספר לממשל ובחור אמריקאי דתי, מתנחל ברוחו, שהתנדב בצה"ל שנה במהלך לימודי התואר הראשון שלו בהרווארד. שני הישראלים האחרים לא רק הסכימו עם מה שאמרתי אלא גם נידבו עדויות משלהם במהלך הדיון. הבחורה הישראלית והבחור האמריקאי, מרוב זעם, לא ממש ביקרו בתערוכה ולכן היה די קל לנפץ להם את הרעיון שאנחנו אנטי-ישראלים. השורה שתמיד חזרנו עליה היתה שאנחנו, ולא הם, דואגים לישראל מפני שאכפת לנו מכל האיומים הקיומיים: גם הבטחוניים וגם המוסריים. אנחנו לא מתכחשים לעובדה שהגנה על ישראל מפני 2.5 מיליון איש שנמצאים תחת שליטתה דורשת אכזריות גדלה והולכת. ואנחנו לא מתכחשים לעובדה שהאכזריות הזו ממוטטת את החברה שלנו. זו בערך רוח הדברים. האירוע יצא די מביך מבחינת הלל. ראש הלל, ברני, והסגן שלו, מייקל, שונאים אותי במיוחד מאז.

הערב הלכנו לאירוע הזה:

PRAY for PEACE
Candlelight Vigil
Join us as we mourn the loss of human life in the ongoing Arab-Israeli conflict. We pray that one day we will be able to truly co-exist in peace, security, and health.
This Evening, Thursday 9:30pm
NEW LOCATION: Courtyard of Harvard Hillel, 52 Mt. Auburn Street across from Quincy House (Here's a map)
Sponsored by: Harvard Islamic Society, Harvard Students for Israel, Harvard Hillel, Jews and Muslims (JAM), the Progressive Jewish Alliance, the Society of Arab Students
לא. לא הלכנו כדי להתאבל על אובדן חיי אדם בעימות.
באנו עם שלטים.
על שלט אחד כתבנו:
765Palestinians
10Israelis
ועל אחר:
Israelis against the war
כולם עמדו עם נרות ואנשים הקריאו קטעים כמו ביום הזיכרון.
חצי דקה אחרי שהגענו עם השלטים התחיל הבלאגן.
מייקל ניגש אלינו ואמר שמה שאנחנו עושים נוגד את האווירה של האירוע. אמרתי לו שהוא צודק.
הוא הלך בכעס ואמר לראשי קבוצות הסטודנטים להגיד לנו להוריד את השלטים.
באו כמה מהחבר'ה שהכרתי במרץ האחרון, ניסו להסביר שהם מבינים את מה שאני עושה אבל לקח להם הרבה זמן ומאמץ לארגן את זה ושזה חשוב לדו-קיום.
אמרתי שזה לא דו-קיום כשמציגים את המצב כסימטרי. אירוע לזכר הנופלים שמתעלם מהפער העצום במספר האבדות הוא אירוע שאומר שחיי פלשתינים שווים פחות. הם טועים אם הם חושבים שמדובר בהישג מבחינתם. הם הנהנו אבל ממש רצו שנוריד את השלטים.
ניגשה אליי בחורה מארגון מוסלמי שהיה שותף לאירוע. היא אמרה לי פחות או יותר אותם דברים. עניתי לה באותו האופן.
בחור ישראלי שהיה שם אמר שאם אנחנו לא מורידים את השלט הוא הולך. אמרתי בסדר. שיילך.
לשאר המודאגים אמרתי שאנחנו לא הולכים מרצוננו, שנלך רק אם הם ייגרשו אותנו מהשטח הפרטי של הלל.
זה נמשך עוד כמה זמן עד שהבחור הישראלי, שהלך, חזר וניסה לחטוף לי את השלט בכוח.
אז הם גירשו אותנו.
ניצלתי את תשומת לב הקהל כדי להודות להם על היחס השיוויוני. יש תחושת סיפוק בחשיפת העמדת הפנים המהוגנת שלהם.
יש אנשים שזו מצווה להביא להם את הסעיף. אבל קיבינימט כמה שהכל חרא.
עדכון:
הנה סיקור האירוע בעיתון מעורר הקבס של הרווארד.

לנעמה, להבדיל ובכל זאת

Moyshe-Leyb Halpern, “Zlochov my home”
Oh, Zlochov, you my home, my town
With the church spires, synagogue and bath,
Your women sitting in the market place,
Your little Jews, breaking loose
Like dogs at a peasant coming down
With a basket of eggs from the Sassov mountain
Like life in spring awakened in me
My poor bit of longing for you–
My home, my Zlochov.

But when steeped in longing, I recall
The rich man Rappeport, how he walks
With his big belly to the synagogue
And Shaye Hillel’s, the pious Jew,
Who could sell like a pig in a sack
Even the sun with all its glowing –
Then it’s enough to extinguish in me
Like a candle, my longing for you—
My home, my Zlochov.

How goes the story about that dandy:
Once in an evening he watched for so long
The angels roaming about the sun,
Till a drunken peasant with an axe
Cut him under his dress-coat,
Poor man: he almost died from that–
The peasant with the axe is my hatred in me
For my grandfather, and through him—for you—
My home, My Zlochov

Your earth may witness, I’m not making it up.
When my grandfather called in the police
To chase my mother from his house
My grandmother, her legs spread wide,
Smiled almost as honey-sweet
As a girl standing between two soldiers—
Cursed by my hatred inside me
Which reminds me of her and of you—
My home, my Zlochov.

Like a bunch of naked Jews in a bath
Surrounding a man who’d been scalded
They nodded their heads and stroke their beards
Around the evicted packs and junk
Thrown out pillows-and-blankets in sacks
And around the bit of broken bed—
To this day my mother is crying in me
And then, under your sky, in you—
My home, my Zlochov

But our world is full of wonders.
A horse and a cart over the fields
Will carry you out to a railway train
Which flies like a demon over the fields
Till it brings you to a ship with a lower deck,
Which takes you away to Newyorkdowntown—
And this, indeed, is my only consolation
That they will not bury me in you–
My home, my Zlochov.

AYP, trans. : Benjamin and Barbara Harshav

מחשבות טרנס אטלנטיות. נכתב בגילופין ומובא כלשונו, א’ בינואר 2009 למניינם

יצאתי . אני בדרך למעלה והלאה , הרחק מניו יורק, מאמסטרדם החדשה. זה לא היה קל
להימלט מציפורניה של העיר הקפואה ורעת המזג הזאת. ירד שלג. בוטלה הטיסה, היה מרוץ לאחרת. כל העולם נעשה לחיישני ומביע, יער של סמלים . משולש אהבים עם ניו אורדר, הסרט הוא ויקי וקריסטינה בברצולנה והמטוס בכלל לדובאי. ככל שהזמן עובר הבלבול שלי גובר. מה זה אומר?כרגע אני פושע מלחמה נבוך בקרב מלא רעולות פנים בתוך צינורית מתכת שחותרת הלאה הלאה מעל האוקינוס, בטלוויזיה גוויות של ילדים, סביבה דובאים אדישים ודיילות עם כתר של מלכת יופי וחיוך של פלסטיק . נראה שאגיע אבל קשה להאמין.איך אפשר לצאת מניו יורק? נדמה לי שהיא שולחת ידיים ומושכת אותי בחזרה למטה או אולי אני רק מקווה? לא ברור, אירופה רעה יותר, כלומר שם מסכימים עם דעתי לגבי עצמי. המלצריות הכעורות במטוס הזה לובשות כתרים מנצנצים וכובעים מחודדים לכבוד השנה החדשה ועושות לי פרצוף כל פעם שאני מבקש עוד קצת לשתות. אבל אני קשה כאלון וכל המוסר הכפול של ארופה לא ימנע ממני מלהתשתכר כלוט בטיסה הזאת, עד שלא אדע להבחין בין…לא חשוב.
כל המרוץ המטורף הזה לעזוב את ניו יורק הזכיר לי חלום שחלמתי לאחרונה. מבחינת המבנה זה לא חלום חדש. במשך שנים הייתי חולם שאני שוב בצבא. לא סיוט. חלום רגיל, בנאלי. לא איזה ארוע מיוחד אלא פשוט שוב שם. עושה איזה משהו מדכא, כמו מטבח או לחתום על משהו וסובל את הדחקות שמריצים על חשבוני כי חשבתי שיש משהו אחר. בשעה טובה עם הגיל והתנקות הכללית של הגוף מרעל ציוני, החלום הזה עבר. אבל אחר הגיע לא מזמן. דומה במבנהו אבל בתוכנו, איך לומר, שירה חדשה את יומו הרנינה. החלום הזה שב ופקד אותי כמה פעמים, כמה לילות, ברצף כל פעם בשינוים קלים. פעם ראשונה הייתי מאושפז בבית חולים לחולי נפש. בלי מרמור או כעס, קבלת הדין. ידידי החוסים היו שאר עוזרי ההוראה מהשנתון שלי בקולומביה והיינו באמצע איזו פעילות העשרה שהייתה למעשה סמינר להוראת שפה (אותו עברנו כולנו כמה ימים לפני כן במציאות כביכול, כלומר כשהייתי ער). החלום שהגיע למחרת היה מעט אקטיבי יותר, עם מעט יותר רוח קרב ותגר. הייתי כלוא בבנין עתיק מט לנפול בניין מגורים מדכא ומיאש, שיכון עמידר עשוי בטון רקוב, עם צנרת דפוקה וחשמל עוד יותר, עכברושים וזבל, הכל מדיף ריח של עזובה וזקנה ומוות . ושם הייתי והיה לי ברור שאני חייב לצאת ורצתי במסדרונות ופתחתי דלתות אבל מאחורי כל דלת שפתחתי הסתתר מושב של כנס בספרות השוואתית “הקול והמבט,- מודרניזם והפוסט- , כן וגם לא : מבט מחודש” ומאחורי רוב הדלתות ישב והרצה אנדראס הוייסן , ראש החוג לגרמנית , על קפקא או אסכולת פרנקפורט. החלום השלישי הזכיר מאוד את המחזה “בדלתיים סגורות” של סארטר. הינו חבורה של סטונדנטים לספרות השוואתית שנעולים בחדר מוזר, כמו במתנ”ס, ממתינים למישהו. אלא שבניגוד לסארטר, המתנו לאטיין באליבר, שלימד סמינר בקולומביה אותו זמן, ולא לשיפוט או גאולה; באמת היינו במתנ”ס ולא באלגוריה מתוחכמת לשאול, ולא היה לנו כל כך הרבה על מה לדבר. במקום לפרק האחד את חייו של השני לגורמים, פשוט ישבנו ושתקנו רוב הזמן.
לך תבין.