קטגוריה: עולם ישן עדי יסוד

קרה משהו בארץ שלא ספרו לי

545173-52

פועלים חוגגים את סיום החפירות במנהרת הכרמל.

מודעות פרסומת

יש לי אשליות בקשר ללונדון

הנה התפתחות עלילתית מעניינת בהמשך לפוסט על הזרות ולשיר של חווה אלברשטיין:

בדרך חזרה מישראל לבוסטון עצרתי בלונדון. כיוון שהיו לי 14 שעות בין הטיסות יצאתי לעיר לפגוש חברים בפאב באזור הומה, שהמה במיוחד לכבוד שבת בערב. רבע שעה אחרי שהתיישבנו בחוץ על ספסל, ובזמן שאני מספר בהתלהבות על הטירוף הישראלי, שמתי לב שהתיק שלי, שהיה מתחת לרגליים שלי חמש דקות לפני כן, נעלם.

בתיק היה המחשב שלי, מחברות עם שרבוטי מחשבות משלוש השנים האחרונות, תמונות ילדות שלי, ארבעה ספרים, דרכון, ויזה וטופס איי-20 שמוכיח לרשויות שאני לומד בארה"ב. מאז אני בלונדון. מחכה לטפסים שנשלחו מהרווארד ולראיון בשגרירות שבע"ה יתקיים מחר בבקר. אחרי הראיון אצטרך לחכות עוד חמישה ימי עסקים עד שתהיה לי ויזה ביד ואוכל לחזור לבוסטון סוף סוף.

בשלב זה אני לא ממש יודע מה כל זה עושה לי.  אחרי שבמהלך השבוע בארץ סיפרתי לכולם כמה החיים שלי בארה"ב מתאימים לי, אני די המום לגלות שאני לא יכול לחזור לחיים האלו. כשהבנתי שלא ייתנו לי להיכנס לארה"ב הרגשתי כאילו החודשים האחרונים היו אשליה ולמעשה אני כלוא בארץ וכל מחשבה שאני חיי במקום אחר היא פטאמורגנה אכזרית.

כשרצתי בין האנשים בסביבת הפאב וכולם עמדו ושתו בירה ברחוב והיו מחויכים ומבלים בשבת בערב כל הזמן חשבתי שהם רגועים כל כך בגלל שהם לא איבדו את מה שאני איבדתי, בגלל שיש להם את מה שהם צריכים והם נועצים בי מבטים תמהים רק בגלל שהם לא מעלים על דעתם מה שאני זה עתה איבדתי. ורציתי לחזור להיות שבע ומרוצה כמוהם. ודמיינתי שהכל אי-הבנה והנה התיק מתגלה מאחורי אחד מהם, או בבר, או מעבר לפינה.

אבל מה בדיוק איבדתי? הרי לא איבדתי רק כסף. ולא איבדתי רק ספרים שאני צריך ללימודים ושאפשר לקנות מחדש. לא איבדתי רק מחברת שבה אני רושם רעיונות שלעיתים רחוקות אני חוזר אליהם ולא תמונות ילדות שפעם בשנה אני מביט בהן. מה עוד היה בתיק שהעדרו גרם לי לרוץ במעגלים ברחוב ולגמגם עברית לפאנקיסטים אנגלים?

גם לאבד כסף זה דבר די מוזר כשלעצמו. ערך הכסף התעוות לחלוטין: איבדתי כל כך הרבה כסף וההוצאה המחודשת של הדרכון והוויזה וקניית הספרים שאיבדתי והחיים כאן בכלל – הכל כל כך יקר ולא ברור מה עושה את כל זה למתקבל על הדעת. גם אני לא מצליח להבין אם בגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף זה כבר לא משנה אם אוציא עוד או שבגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף אני אמור להתקמצן על כל פאונד. חוסר-אוריינטציה לגבי כסף זה דבר מלחיץ יותר מששיערתי כי זה מביא לידי כך שאני לא מצליח להבין את ההיגיון של העיר או של האנשים סביבי.

כולם אומרים לי ליהנות מחופשה כפויה בלונדון, ובאמת די טיפשי להתעלם מהעובדה שאני בעיר מעולה, אבל צריך שגרה כדי לצאת לחופשה – והשהות הכפויה בלונדון מונעת ממני את השגרה שלי.

עד כאן הגיגים על ההשלכות החמורות של שרירות הלב של גנבי התיקים הלונדונים.

זר וטוב לו

דו"ח ביניים:
לעומת הכנופייה הניו-יורקית, אני חווה את חיי בעולם החדש באופן לא-קהילתי בעליל. העדר העברית, הישראליות והפוליטיקה – הניגוד הברור והחד בין מי שאני לבין הסביבה החדשה שלי – הוריד ממני עול.  בישראל, הרגשות האישיים ביותר מציפים את הסנטימנטים הפוליטיים שלי והסנטימנטים הפוליטיים שלי גולשים אל הפינות האישיות והאפלות ביותר שלי. בישראל, קווי המתאר שלי מטושטשים ועמומים: תמיד מרחפת מעליי הסכנה שמה שנדמה לי כרצון שלי יתברר כרצון של אדם אחר קרוב אליי ואהוב עלי אבל נבדל ממני ורוצה דברים שאני כלל איני רוצהֿ. כאן, בקיימברידג' מסאצ'וסטס, האנשים שונים ממני כל כך, הרחובות הם כל כך לא שלי והשפה כל כך לא שפתי, שאין כל סכנה – הרצונות והתשוקות של האנשים סביבי לא יכולים להתערבב בשלי. הפער ביני לבין הסביבה שלי מהדהד אליי חזרה וקל לי לזהות את ההשתקפות שלי, קל לי לדעת מה אני עושה למעני ומה אני עושה למען אחרים.
כך גיליתי שבנוסף לפילוסופיה, אני נהנה לשחות בבריכה פעמיים או שלוש בשבוע ואני נהנה לרקוד כל כמה ימים אחרי שאני גומר ללמוד או כשאיני מצליח עוד להתרכז בלימודים. הביקורים בבריכה ובמועדוני לילה הם ביקורים פשוטים: חששות מסובכים שפעם הציפו ביקורים כאלו התנדפו. אני לא חושש להפוך את השחייה לעיסוק נהנתי-יאפי-ניאו-ליברלי בבריאות; אני לא חושש להראות כגבר בודד שמחפש זיון במועדון לילה; אני לא חושש להתקל בגברים בריאים ויפים ממני בבריכה ואני לא חושש להתקל בגברים יפים ומגניבים ממני במועדון הלילה; אני לא חושש להראות מטופש כשאני שוחה ואני לא חושש להראות מטופש כשאני רוקד; אני לא חושש שנשים יבוזו לי ואני לא נתקף חרדה אם נשים מחייכות אליי.
חששות אלו עלולים היו להתממש בעבר והם עלולים להתממש היום – החששות התנדפו לא משום שהעובדות עליהן הם מבוססים כבר אינן רלבנטיות אלא משום שאותן העובדות התרוקנו מהכוח המאגי שהיה להן עליי.
לפעמים, למשל כשיש מוסיקה טובה אבל אף אחד לא רוקד חוץ ממני, אני שם לב שמישהו לועג לי. כל פעם אני מופתע שגם כשהם בזים לי אני לא חש מבוזה. בכל פעם אני מופתע ממעטה הזרות שמגן עליי: מי שלא מכיר אותי לא יכול לחוות עליי דעה .

ועכשיו אני מבקר בישראל לשישה ימי חופשת האביב – זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר בישראל – ולא ברור לי אם הבאתי את מעטה ההגנה שלי איתי.

אנה או מהברונקס

כשדן החליט לקרוא לבלוג שלנו פליטים, זה עשה לי קצת כאב בטן. גם בגלל שלקרוא לנו פליטים עושה עוול לאלו שגורשו או ברחו ממקום מגוריהם, וגם בגלל שיחסית לפליטים, ואולי בזכות התקן הזמני, אמריקה קיבלה אותנו בזרועות פתוחת, עם מילגות, משרדים מיוחדים לסטודנטים זרים, ורגישות די מרשימה לקשיי הקליטה וההסתגלות שלנו.
מה שמחדד עוד יותר את מעמד המהגר המוזר שלנו קשור לעובדה שלמרות שכף רגלי נחתה ליד אליס איילנד רק לפני חצי שנה עם אנגלית בסיסית ומבטא גרוע, חצי שנה אחרי אני כבר עובדת כפסיכולוגית ומטפלת בתושבי המקום. את המצב המוזר הזה אפשר להקביל למחשבה על אליסה מארץ הפלאות מאבחנת את הארנב או עושה פסיכותרפיה לתינוק של הטבחית של מלכת הלבבות. כך הרגשתי בשבועות הראשונים בהם קפצתי למים הלא מזוהים של מרפאת המתבגרים. בפעם הראשונה נדרשתי לראיין מתבגרים על השימוש שלהם באמצעי מניעה, לחשוב על איידס כגורם סיכון פעיל ממשי, ולהחזיק אצבעות שהמטופלות שלי יצליחו לסיים את גיל ההתבגות בלי להיכנס להריון וללדת בגיל 15 כמו שעשו האמהות והסבתות שלהן לפניהן. על אבות, כך גיליתי לא היה כל כך עם מי לדבר. בתוך המערך המשפחתי החדש שגיליתי האבות התנדפו אי שם סמוך ללידה או לפניה שהרי גם הם היו קרוב לודאי נערים מתבגרים.

המשפחה ומקורות התמיכה קיבלו פתאום פנים אחרות, כך גם ההגדרה של אלימות ושל גורמי סיכון, איך מגדירים סיכון למי שגר בהרלם או בברונקס באזורים בהם נחשפים כמעט יומיום לסמים ואלימות, ואיך מדברים על טיפול רפואי טוב עבור מי שביטוח רפואי הוא פריוויליגיה עבורו, או איך מרגיעים את חרדת המבחנים של תלמיד תיכון שמפחד שאם ציוניו ירדו לא יוכל לקבל את המלגה שמאפשרת לו ללמוד בבית הספר הטוב, הפרטי. איך אפשר להגיד לו לא להילחץ אם כל המשפחה תולה תקוות גדולות בציונים שלו כדי שיצליח להתקבל לקולג' פרטי ולצאת מהשכונה.

כל הבעיות האלו היו חדשות. חשבתי שראיתי הרבה בארץ, וזה נכון, אבל ראיתי דברים אחרים ומה שאני יודעת על העולם ועל הדרך להתנהל בתוכו שונה ממה שיודעים הילדים המתבגרים שאני פוגשת במרפאה. זה נכון, כך אומרים לי כולם ואני יודעת, שעצב הוא עצב ושמחה היא שמחה וגעגוע הוא געגוע, ומתבגרים הם מתבגרים בברונקס כמו שהם בישראל, וזה נכון במובנים רבים אבל גם מאוד לא. וכשאני שואלת נערה מתבגרת, שחורה, האם נושאים שקשורים לצבע העור מטרידים אותה והיא אומרת שכן, אני לא יודעת באמת מה זה מרגיש ומה זה אומר, למרות שהמקום ממנו אני באה יודע לא מעט על גזענות. המילים על הצבע טעונות באופן אחר, כמו הרבה מילים אחרות ובכל פעם שאני מניחה שאני יודעת אני מגלה שהידיעה שלי מאוד חלקית ומאוד רחוקה ממה שהילדים מספרים. הרגישות שלי לבעיות שלהם לא מפותחת, קשה לי לשים את האצבע על מה חריג ומה לא בסדר ומה טוב ומה מוגזם.

אני מטפלת  בלי קונטקסט, לא משפחתי,  לא חברתי ולא פוליטי, בשפה שהיא לא השפה שלי, וזה מאוד מאוד מפחיד.

לפני כמה שבועות אחת המטופלות השחורות שלי לא הופיעה לפגישה. יצאתי למסדרון של המרפאה לחפש אותה. במסדרון ישבו כחמש עשרה נערות אחרות. כולן שחורות. כולן עם שיער שחור מוחלק גולש על הכתפיים ומכנסי ג'ינס צמודות. אחת מהן נראתה כמו המטופלת שלי אבל המשיכה לשבת במקום. עברתי לידה ולא ידעתי מה לעשות. חששתי לגשת אליה ולגלות שזו לא היא וגם חששתי לגשת אליה מהססת ולחשוף בפניה שאני לא בטוחה איך היא נראית. בסופו של דבר מצאתי את עצמי עוברת מול הנערות שוב ושוב בתקווה שאם זו היא, היא תגש אלי. זה לא קרה, ואני התפללתי לאלוהי הפסיכולוגים שיפתור את המצב. המחשבה שמטופלת שלי חיכתה לי בחוץ, שישבתי מולה כמה שבועות ועדיין איני  יכולה להבחין אותה בודאות מנערות אחרות היתה בלתי נסבלת. היא שיקפה בעיניי את העובדה שהעיניים שלי לא רגישות. לא לצבעים, לא לסיפורים ,לא לפחדים. היא הדגישה גם את נושא הצבע האחר שלי, שבא יחד עם עמדת כוח,  של מי שמוסמך לטפל, לאבחן, שיכול לעזור, אפילו שנחתתי לא מזמן, אפילו שאני לא מבינה כל כך הרבה דברים.

מה עושים עם כל המחשבות האלו אני לא יודעת. בתוך כל הדיונים על פוליטיקה של זהויות ועל רגישות בין תרבותית ניו יורק היא מין צומת כזו שבה כולם נחמדים אבל ברור לפי הצבע והמעמד לאן כל אחד נוסע ומי יושב באיזה צד של השולחן. ובתוך כל זה להיות פסיכולגית מהגרת הופך את זה לסבוך עוד יותר כי אי אפשר לשבת מעל השולחן או מתחתיו וגם לא ליד המטופל כי לא שם הוא צריך שאני אהיה. וצריך לשדר ביטחון ומקצועיות כלפי העמיתים למקצוע ובו בזמן לא לשכוח שאני לא כמותם ולשנן כל פרט בפנים של המטופלים שלי, ולזכור שאני לא כמותם גם כן, ובכל זאת להאמין שאולי אני יכולה להציע איזו תקוה או איזו נחמה בטיפול

נעמה.

Is you Madonna?

דן שאחראי על התקשורת האלקטרונית בבית סיפר לי על התמונה הזאת.
לקח קצת זמן למצוא אותה, ואילמלא כישורי המציאה שלו הייתי מוותרת. הוא מצא אותה וסידר לי אותה על המסך. מדונה, שנת 79, בתחילת שנות העשרים שלה יושבת ערומה מפוסקת רגליים, הראש בקצה המסך מופנה הצידה מרוחק מאוד, המצלמה ממוקדת באיבר המין שלה שתופס את רובו של המסך, מפתיע בקירבה ובחשיפה הטוטאלית שלו מולנו. עם היכולת של המחשב למקד את התמונה להתקרב ולהתרחק, נראה כאילו כל פיסה מהגוף שלה חשופה לסקירה שלנו. אנחנו יכולים לראות את הנמשים את הכתמים את השערות. השערות שלה על הרגליים על איבר המין בבית השחי מפירות את הפסטורליה הפורנוגרפית הצפויה של התמונה, הופכות אותנו ממציצנים למי שלרגע אינם בטוחים אם מדובר כאן בתשוקה אל הגוף או במשהו אחר, הפוך, קצת דומה למה שמרגישים בקיץ בפעם הראשונה שהולכים לים או בחורף כשיושבים עם רגליים מקופלות וקצה המכנס המתרומם חושף את הרגליים שלא נולדנו איתן חלקות. מדונה של שנת 79 מצליחה דווקא דרך חשיפה הטוטאלית הזו להביך את המסתכל, לירוק לו בפרצוף את ההתחסדות המינית ואת המציצנות ואת העובדה שכמה שלא יבחן את מקרוב ומרחוק את איבר המין שלה, את השערות, את החזה, לא יוכל לדעת מה קורה שם בפנים בתוך הראש המוקטן המרוחק, הראש שאינו טורח אף להחזיר מבט למציצן המתבונן. מדונה עירומה, מפוסקת רגליים, בלי ברזילאי, בלי מנחת מטוסים, בלי הפוטושופ הארור, מצליחה להיות חזקה, עצמאית, לא נחדרת, כמו שמעט מאוד תמונות נשים מצליחות להיות, כמו שגם היא בשנים שיבואו אחר כך לא תצליח יותר להיות.
מדונה היא הגיבורה שלי השבוע, באיחור של 30 שנה, אני מגלה דרכה אפשרות לפורנוגרפיה חדשה.

סוד הקסם הבורגני

obama_poster_marx

קשה לי להאמין שפספסתם את זה. מר"צ, לפי אביר הליברליזם הישראלי, פעלה נכון כשתמכה במלחמת עזה משום שבעשותה כך היא "לא הפקירה" את תושבי הדרום. לשון אחר: מר"צ היא מפלגה אוהבת אדם. אוהבת את אלה שאינם נמנים על בוחריה. אוהבת עניים. אוהבת את תושבי שדרות. אוהבת מזרחיים. אוהבת פחות ערבים. ומלחמה, אומר המו"ל, היא דרך יפה להראות אהבה.

מסתבר שמר"צ ושוחריה אינם עניין חדש. עוד באירופה, מארקס ואנגלס הכירו היטב את ג'ומס ואת החבר שלו המוציא לאור:

חלק מן הבורגנות מבקש להביא תיקון לעיוותים החברתיים על מנת להבטיח את קיומה של החברה הבורגנית. לכאן שייכים כלכלנים, פילנתרופים, הומאניטארים, משפרי מצבם של המעמדות העובדים, עסקנים בדרכי צדקה, חברי אגודת צער-בעלי-חיים, מייסדי אגודות נגד שיכרות, מתקנים יושבי-קרנות מן המין המגוון ביותר. סוציאליזם בורגני זה פותח אפילו כדי שיטות שלמות…

הבורגנים הסוציאליסטים רוצים לקיים את תנאי-החיים של החברה המודרנית בלי המלחמות והסכנות הנובעות מהם בהכרח. הם רוצים בחברה הקיימת בלא היסודות המהפכים אותה ומפרקים אותה. הם רוצים בבורגנות בלי הפרולטריון. הבורגנות משיגה, כמובן, את העולם שבו היא שולטת כטוב שבעולמות. הסוציאליזם הבורגני מפתח השגה משיבת-נפש זו לחלק משיטה, או לשיטה שלמה. בקראו את הפרולטריון להגשים את שיטותיו ולבוא בשערי ירושלים בחדשה, אין הוא דורש ביסודו של דבר אלא כי ישאר בחברה הקיימת, אך ישליך אחר גוו את השגותיו העוינות עליה.



מאיינשטיין לפוקסמן

שימו לב למסמך הזה.

ההשוואה מתבקשת. מדוע הטבח בדיר-יאסין, על כ-200 קורבנותיו, נחשב למעשה מגונה ואכזרי בעוד הטבח האחרון בעזה העלה בעיקר תגובות מבולבלות של כותבים יהודים אמריקאים? שתי תשובות אפשריות: 1. גזענות -כשמדובר בדמם של פלסטינים סף הגירוי הרקיע שחקים, 2. יהודים פילושמיים – ישראל הפכה מילד סורר הניתן לחינוך לאיש סתרים שדרכיו יובילו ליישועתם של כלל היהודים.