קטגוריה: עזה

הסרט שבטוח לא יזכה באוסקר בקרוב


http://www.closedzone.com/

מודעות פרסומת

مدينتي عسقلان

d790d7a9d7a7d79cd795d79f-d7aad7a8d792d795d79d1
לכתוב שירים זה תמיד מצב קצת מוזר, מצד אחד תחושה גדולה של דחיפות לנסח, לבטא, לאמר דבר מה חשוב, ומצד שני הידיעה הברורה כי גם התוצר המוצלח ביותר הוא רק שיר, שיכולת התנועה שלו מוגבלת ויכולת ההשפעה שלו בחוץ קטנה מאוד בהתאם. בפנים כאמור זה קצת סיפור אחר, אבל על היתרונות הנרקסיסטיים של כתיבת שירה נראה לי כרגע פחות מעניין לדבר. אולי כתיבת שירה דומה קצת למעשה הפסיכולוגי. יש בה משהו מהשליחה החוצה של דבר מה שלא ידוע אם יוכל בכלל להתקבל ואם כן מה תהיה ההשפעה שלו בסופו של דבר. אחת מהמדריכות הראשונות שלי בפסיכולוגיה אמרה לי פעם, כשהבעתי חשש גדול לפגוע במטופל, שאני לוקחת את עצמי ואת הכוח שלי קצת יותר מדי ברצינות. כשסיימתי להיעלב חשבתי שיש בזה משהו נכון, אחרי הכל דרוש הרבה יותר מאמץ כדי להזיז משהו מנקודה אחת לנקודה אחרת ממה שאנחנו נוטים לחשוב. התובנה הבסיסית הזו אני חושבת עוזרת גם לכתוב שירה. היא הופכת את השאלה על ההשפעה לשולית. זה לא באמת משנה. משנה הנסיון לשלוח משהו החוצה ומשנה הציפייה הזו המתוחה לדעת מה יקרה, וכשמחכים בחוץ למשהו בדרך כלל משהו קורה אפילו אם בכיוון אחר לגמרי.
כל ההקדמה המתארכת הזו בעצם נועד לספר על הדבר הזה שקרה לשיר שלי.
השיר שכתבתי על אשקלון, תורגם לערבית על ידי נאאל אלטוחי ממצריים ופורסם בכתב עת לבנוני לשירה, יחד עם שירים נוספים מהאנתולוגיה "לצאת" שיצאה לאור בזמן המלחמה האחרונה. מלבד ההתרגשות המיידית מהעובדה שמשהו שכתבתי מעניין עוד אנשים מלבדי (ומלבד דן שאין לו ממש ברירה), התרגום עורר בי התרגשות גדולה מסוג אחר. השיר שנשלח הצליח להגיע למקום שלא ידעתי שאפשר להגיע אליו. הוא הצליח למצוא מכרים חדשים שאני לא חשבתי שירצו בו בכלל או שאפשר להעז ולפנות אליהם. התרגום הפך אותו לפוליטי במובנים אחרים, חדשים ומסקרנים יותר מאלו שהצמדתי לו אני כאשר הוא נכתב. יגאל שלקנאתי הרבה קורא ערבית, סיפר לי כי בתרגום לערבית נוצרת אירוניה לנוכח שם השיר, אשקלון נהיית לעשקלן, השורה: "עירי שלי אשקלון" מיתרגמת ל: مدينتي عسقلان ("מדינתי עסקלן"). התרגום יוצר טשטוש בין ההפרדה שיצרה העברית כאשר כתבתי אני את השיר, בין אשקלון העברית בה אני נולדתי לבין העבר הפלסטיני של העיר שנקטע עם גירוש התושבים בתחילת שנות החמישים. האבחנה בין השלי ללא שלי, בין מה שאני כותבת ומכירה למה שמצוי בצידו השני של הגבול נשברת, ואשקלון אחרת שאינה המצאה חדשה ישראלית, ממשיכה להתקיים כהווה בתוך השיר בזכות התרגום.
מאוד הייתי רוצה לדעת איך יכולה שירת מחאה בעברית להתקבל בלבנון, איך מובנים השירים, מה המשמעות הפוליטית שניתנת להם. הלוואי והשירים האלו באמת יוכלו להיות עבור חובבי השירה הלבנוניים סנונית שמספרת על הקולות האחרים שקיימים בציבור הישראלי. צריך ,אני חושבת, להיות עם יכולת אינטגרטיבית גבוהה ויושר פוליטי גדול כדי לפרסם את הקולות האלו דווקא בשבוע בו ישראל מכריזה על עצמה באופן רשמי כמדינה אלימה, לאומנית וגזענית , כפי שהראו תוצאות הבחירות.

http://alghaoon.com/alghaoon/files/gawoon12.pdf

נעמה

סוד הקסם הבורגני

obama_poster_marx

קשה לי להאמין שפספסתם את זה. מר"צ, לפי אביר הליברליזם הישראלי, פעלה נכון כשתמכה במלחמת עזה משום שבעשותה כך היא "לא הפקירה" את תושבי הדרום. לשון אחר: מר"צ היא מפלגה אוהבת אדם. אוהבת את אלה שאינם נמנים על בוחריה. אוהבת עניים. אוהבת את תושבי שדרות. אוהבת מזרחיים. אוהבת פחות ערבים. ומלחמה, אומר המו"ל, היא דרך יפה להראות אהבה.

מסתבר שמר"צ ושוחריה אינם עניין חדש. עוד באירופה, מארקס ואנגלס הכירו היטב את ג'ומס ואת החבר שלו המוציא לאור:

חלק מן הבורגנות מבקש להביא תיקון לעיוותים החברתיים על מנת להבטיח את קיומה של החברה הבורגנית. לכאן שייכים כלכלנים, פילנתרופים, הומאניטארים, משפרי מצבם של המעמדות העובדים, עסקנים בדרכי צדקה, חברי אגודת צער-בעלי-חיים, מייסדי אגודות נגד שיכרות, מתקנים יושבי-קרנות מן המין המגוון ביותר. סוציאליזם בורגני זה פותח אפילו כדי שיטות שלמות…

הבורגנים הסוציאליסטים רוצים לקיים את תנאי-החיים של החברה המודרנית בלי המלחמות והסכנות הנובעות מהם בהכרח. הם רוצים בחברה הקיימת בלא היסודות המהפכים אותה ומפרקים אותה. הם רוצים בבורגנות בלי הפרולטריון. הבורגנות משיגה, כמובן, את העולם שבו היא שולטת כטוב שבעולמות. הסוציאליזם הבורגני מפתח השגה משיבת-נפש זו לחלק משיטה, או לשיטה שלמה. בקראו את הפרולטריון להגשים את שיטותיו ולבוא בשערי ירושלים בחדשה, אין הוא דורש ביסודו של דבר אלא כי ישאר בחברה הקיימת, אך ישליך אחר גוו את השגותיו העוינות עליה.



Al attatra

הנה קצת תמונות מאל עטאטרה מהכתבה על יזהר אח של אמיר בידיעות אחרונות. קיבלתי אותן מאיאד אל-בלאעווי מעזה. כמו את יזהר אח של אמיר גם את איאד אני לא מכיר. הוא חבר של חבר בפייסבוק. מסופר על פיצג'רלד שאמר שאמן הוא אדם שמסוגל להחזיק בשתי השקפות סותרות מבלי להשתגע. טוב, מעולם לא היו לי יומרות אמנותיות

ואלס עם באשיר – עד הסוף

סוף סוף ראיתי את "ואלס עם באשיר". זה היה ביום ה-16 ליציקה בעזה, כמה ימים לפני שהוא זכה בגולדן גלוב. זה היה בשתיים בצהרים, בדיזנגוף סנטר בתל אביב. למרות המסביב – כורסא אדומה נוחה, חושך, ריח של פופקורן, גימלאים שהגיעו להצגה היומית – המפלט הקולנועי מהמלחמה שבחוץ עוד לא נבנה וכבר נופץ: 26 כלבים טורפים קרעו את שדרות רוטשילד לגזרים וארבו לאחת הדמויות בשיניים חשופות מתחת לחלון ליד הבימה. שם, אגב, התגוררתי בביקור הזה שלי באמצע המלחמה. הם היו מצוירים, הכלבים. אז מה.

אח"כ באו מיליון תזכורות מצמררות לכמה המצב לא רק שלא השתנה מאז מלחמת לבנון – אז והיום אנחנו והם יורים כמו משוגעים לכל הכיוונים – אלא עד כמה הוא החמיר. אם הגיבור של "ואלס עם באשיר" מחטט בזכרונו ובזכרונם של אחרים ומגלה שהיה עד אילם לטבח של הפלנגות הנוצריות, בגיבוי צה"ל, במחנות הפליטים סברה ושתילה, היום ברור מי עושה מאז את הטבח, במחנות פליטים בשטחים, בעזה ובלבנון.

הסרט עוסק בנושא קרוב ללבי – זיכרון, אישי וקולקטיבי – ובאמצעותו מעלה שאלות חשובות ודחופות, שבאמצע המלחמה היו יותר מנדירות בנוף המדיה והתרבות המקומי, אבל גם בימי רגיעה יחסית, הן כמעט בלתי נראות.

חשיבותו של ואלס עם באשיר היא שהוא שם את הכביסה המלוכלכת בחוץ לאוורור. כמו כביסה מלוכלכת שהושארה דחוסה באיזה סל הרבה שנים היא לא נראית טוב, לא מריחה טוב, אבל גם לא נושאת הסבר מוסרי כולל ותכנית מגובשת לניקוי. אנחנו בשלב ההשרייה. וטוב שכך. במקום להצטדק מציע פולמן סיפורים אמיתיים ודמיוניים שמרכיבים תמונה, מה לעשות, די אנושית, מה שאינו מוריד מרקבונה ומהייאוש שבה איתו. חיילים טיפוסיים, די טמבלים, נכנסים לביירות בטנקים, לא יודעים בדיוק למה או על מי יורים אבל יורים בכל זאת ומנסים לצאת בחיים, לחזור לפרבר שבו גדלו ולהחזיר את החברה שיוצאת למועדוני גל חדש עם ג'ובניקים. הם משתזפים בחוף שדומה כל כך לחופים המוכרים, ובעיקר נעים בין פחד לאסטזת משחק מלחמה. הציטוטים הקולנועיים מ"אפוקליפסה עכשיו" רועמים ברקע.

גילוי העבר דרך הזיכרון – ולא דרך ההיסטוריה למשל או דרך משנה פוליטית – מספק לא רק הקשר טיפולי לטראומות שחלקנו חווה וגרם שנצבר במהלך הסרט מרמת האינדיווידואל לרמת הקולקטיב, זיכרון הוא גם מדיום פיקטיבי – של פיקשן, של הדמיון – להעלאת פשעי העבר ובכך חשיבותו. כאן בדרך כלל מתרוממות גבות וזעם מתחיל להצטבר בסרעפת: איך אפשר להתייחס לפשע נגד האנושות כאל משהו יצירתי או חצי דמיוני? לנשום עמוק ותנו לי להסביר. כמו שנאמר בסרט, זיכרון אישי הוא הבניה של חומרים שונים הבוחרת ומערבבת בין מציאות לדמיון – דברים שקרו, רסיסי תמונות, סיפורים שסיפרו לנו על איך שהיינו, אירועים שקרו לאחרים, קטעי מחשבות שחשבנו אז או קישרנו לאירוע אחר כך. אבל מה עם הזכרון הקולקטיבי?

הן זיכרון והן היסטוריה מערבים הנחות נורמטיביות ומחויבות אתית או מוסרית. חוקרים מחויבים להפריד אמת מפיקציה, זוכרים (וזוכרות) מחוייבים לזכור פשעי מלחמה, להפוך בעצמם לעדים ועדות. אבל ההנחה היא שעם פשעי מלחמה ואסונות תתמודד רק האמת – עובדות, מספרים, עדים חיים ועדויות מצולמות. פולמן נמנע מכל אלה, עד שהגיע לסוף.

ולכן חשוב לדבר על הסוף, שבו עובר פולמן מהספק מפלט–ספק סיוט המצויר והמדומיין בחלקו שעל המסך לתמונות קשות מתוצאות הטבח בסברה ושתילה, שהתגלו כשחיילי צהל נכנסו למחנה. תמונות קשות כאלו לרוב אינן משודרות בטלוויזיה הישראלית או המערבית, אך מוכרות היטב מאל-ג'זירה. טוב או רע? ידידי אמן הקולנוע מ' חשב שזאת טעות או יותר נכון "מס שפתיים צדקני, כאילו אסור להישאר במימד האמנות אלא חייבים תמיד לצאת ממנו ולקשר את היצירה לפוליטיקה". בשבילו היתה התמונה החוזרת שבה צף הגיבור קרוע העיניים מול חופי ביירות וצופה בפצצות המשתקפות בבניינים רבי הקומות ומאירות את שמי הלילה בצהוב חולני – אותו אור שצבע אותם כדי להאיר לטובחים את שמי מחנות הפליטים – חזקה יותר מאלף תמונות, פורנוגרפיות לטענתו, של גופות ילדים עטויות זבובים.

אני דווקא חשתי כצופה שזהו מעבר שהיה דרוש לי מהמפלט הסיוטי למציאות הנוראה עוד יותר עם ההשוואה הבלתי נמנעת ליריות ולגופות שבחוץ, הרגשתי שאי אפשר לבודד את הסרט ולתת לצופה ללכת בסופו בלי מעבר הדרגתי למציאות, כמו תא לחץ בין רמת העומק לרמת המציאות בשטח. אך בדיוק בגלל זה הרגשתי שהתמונות אינן באמת חלק מהסרט, אלא תוספת לו. אבל השאלה נותרה בעינה: מדוע דרושות תמונות מצלמת הטלוויזיה אחרי סרט שהביא בצורה מופתית את המשמעויות הרבות של המלחמה והטבח לטובחים על כל חומרתו. האם יצירת אמנות או ספרות שעוסקת באופן קריאטיבי – ובדיוני – במשמעות של טבח אינה מספיקה? האם העובדות והתמונות שנאמנות פחות או יותר למציאות הביאו שינוי בתודעה הישראלית בנוגע לפשעי העבר וההווה?

אורי קליין כתב כי ב"לבו של הסרט מונח פרדוקס. מקורו בחיבור בין אנימציה לתיעוד, אך הוא מתפשט גם לשאר המרכיבים של הסרט ומגדיר את החוויה שהוא מוליד". הפרדוקס הזה, שאולי איננו פרדוקס כלל, והמתח שעולה מהחיבור או ההנגדה בין עובדות ובדיון הוא מרכיב שאסור לפספס כשחוקרים את הזיכרון הישראלי.

מאיינשטיין לפוקסמן

שימו לב למסמך הזה.

ההשוואה מתבקשת. מדוע הטבח בדיר-יאסין, על כ-200 קורבנותיו, נחשב למעשה מגונה ואכזרי בעוד הטבח האחרון בעזה העלה בעיקר תגובות מבולבלות של כותבים יהודים אמריקאים? שתי תשובות אפשריות: 1. גזענות -כשמדובר בדמם של פלסטינים סף הגירוי הרקיע שחקים, 2. יהודים פילושמיים – ישראל הפכה מילד סורר הניתן לחינוך לאיש סתרים שדרכיו יובילו ליישועתם של כלל היהודים.

אחי

אחי האהוב איתן לומד הנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב. לאורך ימי ה"מלחמה", הוא החל לקבל אימיילים פאשיסטיים מחברה ללימודים. בניגוד אליי הוא נוהג להבליג ולא להכנס לעימותים יתר על המדה. הפעם גם לו נמאס והוא התיישב לכתוב תגובה למאמר ששלחה לו אותה חברה ללימודים:

היום אני קצת במצב רוח של מלחמה (כנראה בסוף החוץ משפיע על הפנים בכל זאת..), אז אני אנסה לתת את דעתי לדברים שנכתבו במעריב, עם קצת עזרה מעולם הנחיית הקבוצות..

"ישראל לעולם לא תגיע לכמות החפים מפשע שהרגה אירופה. אז שהם ילמדו אותנו מוסר מלחמה מהו?"

על אמירה ילדותית שכזאת הייתי עונה ברוח ילדותית "רוצה להתערב?", כי מי יודע.. וברצינות – למי בדיוק יש מונופול על "לימוד מוסר"? למה שלא ילמדו אותנו מוסר האירופאים? זה מפחיד? זה מאיים? כי להבנתי, מוסר מלחמה רצוי שיהיה נחלת הכל – גם אלה שחטאו בו בעבר וגם אלה שלא רוצים לחטוא בו בהווה ובעתיד. אגב, מוסר המלחמה הזה מדבר בעיקר על שתי הבחנות בתוך הלחימה (מלבד הצידוק ליציאה למלחמה): פרופורציונאליות והבחנה. עכשיו בואו נבדוק את עצמנו – בשבועיים האחרונים הרג צה"ל כ-900 בני אדם (הכל כמובן "בערך" במסגרת האיסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בשנים האחרונות ובמיוחד במשך המבצע), מחציתם "בלתי מעורבים", כלומר נשים וילדים – כי כל הגברים בעזה (לפחות עד גיל 50) הם אויב כמובן.. ועכשיו לבדיקה – האם שמרנו על פרופורציות? בערך 100 הרוגים פלסטינים על כל הרוג שלנו במהלך הלחימה – רק אם אנחנו ממש גזענים. האם ידענו להבחין ולהבדיל בין לוחמים לאזרחים (נכון, זה קשה. אבל..) כנראה שלא.

אז אני אישית מוכן שילמדו אותנו מוסר – כל מי שמצטרף לחדר המורים, יבורך. כי אצלנו בבי"ס שכחו מזמן ללמד את זה – אולי מתוך מחשבה שאנחנו "עם סגולה" והכל בא built in. מי שעבר שואה ונרדף כל חייו אין סיכוי שיעשה דברים דומים לאחרים. שווה בדיקה. ואי אפשר בלי הציטוט של "רוני דניאל" בסאטירה של ארץ נהדרת: "היינו מעטים מול רבים. רוצה לומר, מטוסים מעטים מול אזרחים רבים".

"אנחנו נכבוש את רומא. ואחר כך את כל אירופה. וכשנגמור עם אירופה, נכבוש את שתי האמריקות. וגם על מזרח אירופה לא נוותר". "

למה באמת שלא נעצים את הקול הזה? הרי זה בטח קול שפוי ומייצג של מיליון וחצי תושבי עזה.. וגם לא יכול להיות שנמצא קולות אחרים בחמאס. כ-ו-ל-ם חושבים ככה, לא? אם זאת באמת ההנחה, נראה לי שכדאי לחשוב שוב מי פה המשוגע האמיתי. אולי לא רוצים להעצים את הקול הזה כי מזכיר קצת יותר מדי שאיפות טריטוריאליות מבית (הדהוד? אמר פוקס). אני מנסה להיזכר מתי שמעתי קולות בישראל שמדברים על כיבוש, השתלטות, השמדה (בחיוב כמובן) – כל יום, למי שפותח אוזניים. אבל זה לא קולות שצריך להעצים. צריך לדעת שהם קיימים ולמצוא מתוך הקבוצה את הכוחות החיוביים. למשל, את המוכנות של הניה (ההוא מהחמאס) להסכם במסגרת נסיגה לקוי 67 – היה שווה להעצים את הקול הזה, אבל איך היינו יוצאים למלחמה כל כך צודקת?

"אז למה, ריבונו של העולם, להם מותר להיאבק אלפי קילומטרים ממדינותיהם, להרוג מאות או אלפי חפים מפשע, ולקבוע שהמאבק שלהם צודק – אבל לישראל אסור? מהיכן יש להם את החוצפה הזאת?"

מי אמר שהמלחמות האימפריאליסטיות שלהן צודקות? אבל זה מעניין (כמו שאומרים אצלנו) שהכעס על הרג חפים מפשע יוצא על אלה שמנסים ללמד אותנו מוסר עכשיו. האם יש הבדל בין החפים מפשע בישראל ופלסטין לבין אלו באפגניסטן, עיראק או כל מקום אחר בעולם? לאיזה מהחוצפות צריך להיות מופנה הכעס?

"ועוד משהו על פרופורציות. במאי 2007 פרץ עימות בין צבא לבנון לבין קבוצה קטנה, "פתח אל-איסלאם", שהתבצרה בתוך כמה מבנים במחנה הפליטים נהר אל-בארד. הקבוצה עצמה היא עוד גידול סרטני של הג'יהאד הגלובלי. הצבא הלבנוני לא נכנס ללחימה בשטח בנוי. הוא פשוט הפגיז והרס בניינים, בנוסח שישראל אינה יכולה לחלום עליו."

כשהוא אומר "אינה יכולה לחלום עליו" הוא לא מתכוון בעצם "חולמת עליו"? ככה זה נשמע לי לפחות, אחרי שמדברים במושגים גזעניים של "גידול סרטני" על בני אדם. למזלנו, חלק ממנגנוני ההגנה הלאומיים שלנו עוד מתפקדים. אבל טוב שיש חלומות, זה עוזר לנו להבין את הלא מודע שלנו, לא?

"אם ישראל הייתה מאמצת את הקריטריונים של תורכיה, שליש מאנשי האקדמיה, במדעי הרוח והחברה, היו צריכים לשבת בכלא. משום שבמוסדות האקדמיים שלנו ניפוח סיפורי ה"נכבה", יחד עם עוד מסרים אנטי-ישראלים, הם דווקא תנאי לקידום. "
שוב, כמה מאמץ מושקע בהדיפת הביקורת.. לא חבל? אבל אם כבר בזה אנחנו מתכתשים (ובכל זאת עדיף דיבורים על מלחמה) אז כמה ערעורים  והרהורים שלי על המשפט הנ"ל: אילן פפה, נציג ה"מנפחים" (אם אני מבין נכון, זה כינוי להיסטוריונים ביקורתיים שמנסים לנפץ כמה פרות קדושות שהאביסו אותנו בהן במשך הרבה מאד שנים – דרך כלים אקדמיים דרך אגב, ולא בכתיבה ילדותית בעיתונות הצהובה. אולי שווה גם לקרוא מה כותבים ולא רק לתייג ולזרוק – כמו שעשיתי כרגע למעריב) דווקא לא מצא את קידומו בעקבות דבריו. בעולם (האנטי ישראלי כמובן.. כולם נגדנו.. שכחתי) הוא מרצה מבוקש בעל שם עולמי ובארץ הוא נלעג, נרדף ומנודה. בעצם הוא כבר לא בארץ, אז אפשר לנשום לרווחה ולחזור לסיפורים הישנים והטובים שהנפיקה לנו הציונות. חבל שיספרו לנו ה"נכבה" – איך זה יתרום לנו בדיוק שנשמע על האסון של העם הפלסטיני, אלה שאנחנו מאד מאד רוצים לעשות שלום איתם… ולא מבינים אף פעם את הכעסים שלהם, את הפחדים שלהם מגירוש נוסף (מזל שאני לא היחיד שמפחד מליברמן ושותפיו). ידנו תמיד מושטת לשלום – רק שלא ינפחו לנו את השכל בסיפורים על נכבה..

"אני נשבעת לאחווה בין העם התורכי לעם הכורדי". אלא שאת המשפט האיום והנורא הזה, רק את המשפט הזה, היא אמרה בשפה הכורדית. לפי החוק התורכי מדובר בפשע. החסינות שלה הוסרה. עשר שנות מאסר נגזרו עליה. כשכתבה משהו מהכלא, נגזרו עליה עוד שתי שנות מאסר. "

אני פשוט נזכר כמה אוהבים אצלנו פעולות ואמירות של שותפות ואחווה בין יהודים וערבים. את אייבי נתן מאד אהבו על זה. בכלא אהבו אותו יותר. אבל למה ללכת רחוק? לפני שבועיים צעדנו יהודים וערבים ברחובות תל אביב וצעקנו שאנחנו מסרבים להיות אויבים (אגב, זה רק בגלל המתודה המטופשת של להפגין. בימים כתיקונם אנחנו יושבים ומדברים. כן, ממש מדברים. מנסים להבין את האחר, על שלל המורכבות של השתייכות לקבוצות שונות, עם המטענים ההיסטוריים בשני הצדדים – וגם, לא תאמינו, מדברים על בניית עתיד משותף). בכל אופן, סביבנו היו כמה מאות של אנשים עטופים דגלי ישראל בהפגנה משלהם. האנשים האלה, אם אני מבין אותם נכון, לא באו לעורר דיון על צדקת המלחמה. הם באו לייצג את הקול הפאשיסטי המתגבר בישראל. כזה שרואה בערבים נחותים, אויבים ובוגדים. כזה שרואה בצה"ל כלי למימוש הפנטזיות הגזעניות שלהם ("תנו לצה"ל לכסח"). כזה שרואה בהתנגדות למלחמה צעד פסול (אבל מצדיקים את המלחמה בשם הדמוקרטיה הנאורה שלנו אל מול הפנאטיות הדתית שלהם). אני שמח על המרכיבים הדמוקרטיים שעוד נשארו לנו, כי אחרת לא בטוח שהייתי חוזר הביתה בשלום. אני חב תודה לגדודי השוטרים שהגנו עליי בדרכי הביתה מפני אותם בריונים שליוו אותי תוך כדי קריאות משפילות, אלימות ומתגרות. אגב, להפגנה האנטי מלחמתית אסור היה להכניס דגלי ישראל. על פניו, בגלל שכל המתנגדים להפגנה באו עטופים בדגל (פאשיזם כבר אמרתי?) ופחדו מ"מסתננים", אבל אולי זאת גם הזדמנות לבדוק שוב את הלא מודע הקולקטיבי שלנו – אולי יש משהו מפחיד במראה של דגלי ישראל ופלסטין משתפים פעולה נגד מלחמה (כן, גם נגד פשעי המלחמה של משגרי הרקטות).

"אנחנו זקוקים ללגיטימציה. אנחנו מסוגלים לזכות בה, אם רק נאמר את האמת. רק את האמת. הקרב על המסך, כתבתי כאן לפני שבועיים, עוד לפני שהחלה הלחימה, חשוב כמו הקרב של הטנק. "


אבל כל הטיעונים של צדקת דרכנו במאמר שלו מבוססים על זה שאחרים פשעו כמונו… כשרוצים לדבר על אמת לא עושים השוואות לאחרים – עושים חשבון נפש אמיתי עם עצמנו. האמת מורכבת וקשה להגדרה. אבל אם רוצים להסתכל עליה לפחות בהקשר של עזה צריכים גם להיזכר באחריות שלנו על מצוקת העם הפלסטיני. על 60 שנות כיבוש, על נכבה שקרתה (מנופחת או לא, היא עמוד התווך של הסכם עתידי, אם באמת מישהו רוצה כזה), על שנים של מצור ואיפול תקשורתי בעזה, שליטה בתשתיות, ברישום אוכלוסין, במעברי סחורות, במרחב אוירי וימי. לא כי הכל חד צדדי וברור – אבל כן כי זה שם. וזה צריך להיות מודע, מדובר (והרי תפקידנו, לפחות כמנחים, להפוך את ה-
untalkable to talkable, את ה- unthinkable to thinkable, לא?). אנחנו ללגיטימציה כשנדבר על האמת, בעיקר כשכל צד יקשיב לאמת של האחר.

"חשיבות הקרב על המסך"

כשחשיבות הקרב היא על המסך, באמת אפשר לקרוא לכל סעיף באמנת זכויות האדם "קשקוש אווילי".  אוי לנו אם האמת והמוסר נמצאים ברייטינג, ב"קרב התודעתי".

ובנימה אישית, עייפתי. גם ממלחמות וגם מדיבורים. שנדע כולנו ימים טובים יותר.

איתן