יש לי אשליות בקשר ללונדון

הנה התפתחות עלילתית מעניינת בהמשך לפוסט על הזרות ולשיר של חווה אלברשטיין:

בדרך חזרה מישראל לבוסטון עצרתי בלונדון. כיוון שהיו לי 14 שעות בין הטיסות יצאתי לעיר לפגוש חברים בפאב באזור הומה, שהמה במיוחד לכבוד שבת בערב. רבע שעה אחרי שהתיישבנו בחוץ על ספסל, ובזמן שאני מספר בהתלהבות על הטירוף הישראלי, שמתי לב שהתיק שלי, שהיה מתחת לרגליים שלי חמש דקות לפני כן, נעלם.

בתיק היה המחשב שלי, מחברות עם שרבוטי מחשבות משלוש השנים האחרונות, תמונות ילדות שלי, ארבעה ספרים, דרכון, ויזה וטופס איי-20 שמוכיח לרשויות שאני לומד בארה"ב. מאז אני בלונדון. מחכה לטפסים שנשלחו מהרווארד ולראיון בשגרירות שבע"ה יתקיים מחר בבקר. אחרי הראיון אצטרך לחכות עוד חמישה ימי עסקים עד שתהיה לי ויזה ביד ואוכל לחזור לבוסטון סוף סוף.

בשלב זה אני לא ממש יודע מה כל זה עושה לי.  אחרי שבמהלך השבוע בארץ סיפרתי לכולם כמה החיים שלי בארה"ב מתאימים לי, אני די המום לגלות שאני לא יכול לחזור לחיים האלו. כשהבנתי שלא ייתנו לי להיכנס לארה"ב הרגשתי כאילו החודשים האחרונים היו אשליה ולמעשה אני כלוא בארץ וכל מחשבה שאני חיי במקום אחר היא פטאמורגנה אכזרית.

כשרצתי בין האנשים בסביבת הפאב וכולם עמדו ושתו בירה ברחוב והיו מחויכים ומבלים בשבת בערב כל הזמן חשבתי שהם רגועים כל כך בגלל שהם לא איבדו את מה שאני איבדתי, בגלל שיש להם את מה שהם צריכים והם נועצים בי מבטים תמהים רק בגלל שהם לא מעלים על דעתם מה שאני זה עתה איבדתי. ורציתי לחזור להיות שבע ומרוצה כמוהם. ודמיינתי שהכל אי-הבנה והנה התיק מתגלה מאחורי אחד מהם, או בבר, או מעבר לפינה.

אבל מה בדיוק איבדתי? הרי לא איבדתי רק כסף. ולא איבדתי רק ספרים שאני צריך ללימודים ושאפשר לקנות מחדש. לא איבדתי רק מחברת שבה אני רושם רעיונות שלעיתים רחוקות אני חוזר אליהם ולא תמונות ילדות שפעם בשנה אני מביט בהן. מה עוד היה בתיק שהעדרו גרם לי לרוץ במעגלים ברחוב ולגמגם עברית לפאנקיסטים אנגלים?

גם לאבד כסף זה דבר די מוזר כשלעצמו. ערך הכסף התעוות לחלוטין: איבדתי כל כך הרבה כסף וההוצאה המחודשת של הדרכון והוויזה וקניית הספרים שאיבדתי והחיים כאן בכלל – הכל כל כך יקר ולא ברור מה עושה את כל זה למתקבל על הדעת. גם אני לא מצליח להבין אם בגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף זה כבר לא משנה אם אוציא עוד או שבגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף אני אמור להתקמצן על כל פאונד. חוסר-אוריינטציה לגבי כסף זה דבר מלחיץ יותר מששיערתי כי זה מביא לידי כך שאני לא מצליח להבין את ההיגיון של העיר או של האנשים סביבי.

כולם אומרים לי ליהנות מחופשה כפויה בלונדון, ובאמת די טיפשי להתעלם מהעובדה שאני בעיר מעולה, אבל צריך שגרה כדי לצאת לחופשה – והשהות הכפויה בלונדון מונעת ממני את השגרה שלי.

עד כאן הגיגים על ההשלכות החמורות של שרירות הלב של גנבי התיקים הלונדונים.

Now that China Is the New Israel…What’s Israel?

Now that China Is the New Israel…What’s Israel?

I apologize in advance for my geekiness…. I don't do politics.

לא יוצא לי סרקסטי

הפוסט של עודד הוא ההשראה לשיר הבא. ככה אני מרגישה כל פעם שאני מבקרת בארץ. האמת שכך גם הרגשתי לפני שעזבתי.

ו… סולו כינור

i know we are not new….

שלום לכל החברים. רציתי לחלוק איתכם איזה פוסט מבלוג אחר (סליחה, דן, אבל ישנם שדות זרים…). מדכא/מעודד/מצחיק/מנחם עד כמה החוויה האנישית מוגבלת ועד כמה יסורי הגיהנום שכל אחד מאיתנו עובר בבדידות מצמיתה בעצם משותפים לכה רבים. זה מזכיר לי מחקר שערך איזה סוצילוג ממישיגן לפיו 70% מהישראלים והפלסטינים מאמינים שרק דרך הדברות נגיע לפתרון היחיד האפשרי – הסכם שלום. מצד שני מ70% אלו 90% חשבו שהם שכולם סביבם חושבים ההפך. בכל אופן הנה הפוסט: http://inktopia7.wordpress.com/2009/02/03/%E2%80%9Cmy-hideous-progeny%E2%80%9D-anatomy-of-a-writing-project/

זר וטוב לו

דו"ח ביניים:
לעומת הכנופייה הניו-יורקית, אני חווה את חיי בעולם החדש באופן לא-קהילתי בעליל. העדר העברית, הישראליות והפוליטיקה – הניגוד הברור והחד בין מי שאני לבין הסביבה החדשה שלי – הוריד ממני עול.  בישראל, הרגשות האישיים ביותר מציפים את הסנטימנטים הפוליטיים שלי והסנטימנטים הפוליטיים שלי גולשים אל הפינות האישיות והאפלות ביותר שלי. בישראל, קווי המתאר שלי מטושטשים ועמומים: תמיד מרחפת מעליי הסכנה שמה שנדמה לי כרצון שלי יתברר כרצון של אדם אחר קרוב אליי ואהוב עלי אבל נבדל ממני ורוצה דברים שאני כלל איני רוצהֿ. כאן, בקיימברידג' מסאצ'וסטס, האנשים שונים ממני כל כך, הרחובות הם כל כך לא שלי והשפה כל כך לא שפתי, שאין כל סכנה – הרצונות והתשוקות של האנשים סביבי לא יכולים להתערבב בשלי. הפער ביני לבין הסביבה שלי מהדהד אליי חזרה וקל לי לזהות את ההשתקפות שלי, קל לי לדעת מה אני עושה למעני ומה אני עושה למען אחרים.
כך גיליתי שבנוסף לפילוסופיה, אני נהנה לשחות בבריכה פעמיים או שלוש בשבוע ואני נהנה לרקוד כל כמה ימים אחרי שאני גומר ללמוד או כשאיני מצליח עוד להתרכז בלימודים. הביקורים בבריכה ובמועדוני לילה הם ביקורים פשוטים: חששות מסובכים שפעם הציפו ביקורים כאלו התנדפו. אני לא חושש להפוך את השחייה לעיסוק נהנתי-יאפי-ניאו-ליברלי בבריאות; אני לא חושש להראות כגבר בודד שמחפש זיון במועדון לילה; אני לא חושש להתקל בגברים בריאים ויפים ממני בבריכה ואני לא חושש להתקל בגברים יפים ומגניבים ממני במועדון הלילה; אני לא חושש להראות מטופש כשאני שוחה ואני לא חושש להראות מטופש כשאני רוקד; אני לא חושש שנשים יבוזו לי ואני לא נתקף חרדה אם נשים מחייכות אליי.
חששות אלו עלולים היו להתממש בעבר והם עלולים להתממש היום – החששות התנדפו לא משום שהעובדות עליהן הם מבוססים כבר אינן רלבנטיות אלא משום שאותן העובדות התרוקנו מהכוח המאגי שהיה להן עליי.
לפעמים, למשל כשיש מוסיקה טובה אבל אף אחד לא רוקד חוץ ממני, אני שם לב שמישהו לועג לי. כל פעם אני מופתע שגם כשהם בזים לי אני לא חש מבוזה. בכל פעם אני מופתע ממעטה הזרות שמגן עליי: מי שלא מכיר אותי לא יכול לחוות עליי דעה .

ועכשיו אני מבקר בישראל לשישה ימי חופשת האביב – זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר בישראל – ולא ברור לי אם הבאתי את מעטה ההגנה שלי איתי.

רכילות פסיכואנליטית

במסגרת הסמסטר השני ללימודים אני לוקח קורס שנקרא "ההסטוריה של הפסיכותרפיה". השבוע הקורס עבר לעסוק ברכילות של האנליטיקאים הניו יורקים. והפעם – קארן הורניי. מסתבר שהיא היתה דמות די שנויה במחלוקת בתוך הממסד. עוד כשהיתה בשלב ההכשרה שלה היא כתבה ספר שהרגיז את הזקנים. בעקבות זאת הם החליטו להדיח אותה מהמכון הפסיכואנליטי. השמועה מספרת שהיתה אסיפה של המכון שבה הודיעו על השעייתה של הורניי. מייד עם הוודע דבר ההדחה – קמו קבוצה שלמה של תומכיה ויצאו מהאולם, תוך שהם שרים את האינטרנציונאל

מאוחר יותר הקימה הורניי מכון פסיכואנליטי משלה, אבל בשלב מסוים היא החליטה להתחבר עם הממסד הפסיכיאטרי ולכן הדיחה מהמכון שלה את כל מי שלא היה פסיכיאטר (כולל את בן הזוג שלה אריך פרום..)

והפרט האחרון – ידוע שהעולם הזה היה מאד דומה לאופרת סבון וכולם שכבו עם כולם. אז בין יתר מאהביה של הורניי היה גם אחד הפסיכיאטרים הידועים ביותר בארה"ב – הנרי סטאק סאליוון, שהיה הומוסקסואל מוצהר…

עד כאן פינת הרכילות,

צחי

איכות האוויר

המפגש עם "אמריקה השנייה" מספק לי כל מיני תובנות די עצובות. כל יום שני אני עולה על אוטובוס ואז סאבווי ומגיע מהאפר-ווסט סייד לדרום הברונקס. מאזור בו מחירי השכירות בשמיים לאזור בו כמעט כל התושבים גרים בדיור ממשלתי באיכות ירודה. כל יום שני אני גם מטפל בשלושה ילדים חמודים עם חיים קשים מאד, קשים מדי לילדים בגיל שלהם. בשבועות האחרונים שמתי לב שאחד הילדים משתעל באופן קבוע. בהתחלה חשבתי שזו פשוט שפעת כמו שלי היתה כל שנה כילד. אבל כשהתחלתי לברר – הסתבר שהוא חולה באסטמה, ושגם לכל המשפחה שלו יש אסטמה. למרות שאפשר להסביר זאת על ידי הסברים גנטיים, מסתבר שאחוז התושבים בברונקס שחולה באסטמה גבוה משמעותית מהממוצע באוכלוסיה. עוד מסתבר שידוע שאיכות האוויר בברונקס ירודה למדי וששריפת הזבל העירונית מתבצעת בקרבת מקום. אמנם זה לא צריך להפתיע אותי כבר, אבל עדיין זה מאד מעצבן להווכח שאם נולדת עני באמריקה, גם הזכות לאוויר נקי לא מובטחת.

צחי