וודסטוק של מעלה

נסענו לוודסטוק. העיר שיחררה אותנו בקלות, שמחה להשתחרר מאנרגיות היאוש והמלחמה שהבאנו איתנו. שנינו נדהמנו מהמהירות בה זה קרה, נכנסנו לאוטובוס ושלוש דקות אחר כך נפלטנו מחשכת המנהרה לניו ג'רסי, מביטים מופתעים בעיר הגדולה מתרחקת מעבר לנהר. מעבר לעיר, נפרשו לפנינו שכונות שכונות שהמרחק בין בתיהן הלך וגדל, ואת צידי הדרך עיטרו בתי מסחר ענקיים, גירסאות מפלצתיות משוכפלות של החנויות מהשדרה החמישית. וודסטוק המתינה לנו קפואה ומנומנמת. עיירה קטנה ופסטורלית. בתחנה ירד איתנו איש עם מבטא צרפתי, שהסביר באנגלית מגומגמת שבא בגלל מה שקרה כאן לפני 40 שנה וחוזר בערב ואולי אני יודעת איפה כאן מחכים לאוטובוס שחוזר בחזרה. מעניין מה הוא חשב על העיירה היפה המנומנמת שראה כשירד מהאוטובוס. בחנות המזכרות השמיעו בוב מארלי ומכרו חולצות עם הדפסים ישנים נגד מלחמות באופן ספציפי ובאופן כללי. בבית הקפה ישבו אנשים עם חזות אינטלקטואלית, שיער לבן ועיתון באותיות צפופות וחיפשו עם מי לדבר. סבתא פרועת שיער בלי חזיה מכרה לנו נירות גילגול, ואמרה שזה נורא מה שקורה בישראל. מישהו חייב להשיב לפלסטינים כגמולם. האישה בקפה שמעה עברית וסיפרה שהבן שלה חזר בתשובה וגר בטבריה וגם עליו נפלו פעם טילים. המצב, היא אמרה בנחרצות, קשה מאוד. אף מדינה לא היתה שותקת. אין ברירה. לכולם חשוב השלום אבל הפעם זה שונה, ישראל חייבת להגיב. בחוץ, בכיכר המרכזית, סמוך לעץ האשוח המקושט תלו שלט, "להפסיק את הטבח בעזה מייד", שלוש קומוניסטיות זקנות לבושות שחור עמדו ליד וצעקו להפסיק את הכיבוש. בג'יפים שעברו ליד, בדרך לקניות או לבתי הקפה, ישבו אנשים שחשבו שזה מרגיז וגם אנשים שחשבו שזה בסדר וגם כאלו שחשבו שיש יום ממש יפה בחוץ ועדיף לעשות בו דברים אחרים. כולם היו מאוד נחמדים ורגועים, ומייקל הסביר לנו בפירוט איפה גרות לסביות איפה המתאבדים ואיפה סוחרי הסמים. אצלו בבית התוכחנו יומיים לגבי המלחמה. כל אחד לקח תפקיד. מייקל היה הימני, אני הבוגדת ודן הפוליטיקאי. כל פעם שבא אורח עישנו יחד והתחלנו את הויכוח הפוליטי מחדש. כולם אמרו דברים מלאי מחשבה ונכונים. היה קר אז היינו הרבה בבית ואכלנו המון אוכל בריא. הילדים העדיפו בייגל עם חמאת בוטנים. בינתיים בישראל אמא שלי קראה את השיר שכתבתי. היא כתבה לי בחזרה: "אתם תמימים עד כדי דמעות ( אני לא בוכה ) חייב להיות מאזן אימה ולא אנחנו נהיה בים ולכם לא תהיה מדינה לגדל ילדים ולדבר שירה ושלום." ושלחה לי תמונות של מטוסי קרב וטנקים באדיבות דובר צה"ל כדי שלא אשכח שמי ששומר עלי זה הם ולא סבתות קומוניסטיות בלי חזיה. ואני חשבתי שהיא צודקת קצת אבל בעיקר לא וגם שאני ממש מתגעגעת הביתה. וודסטוק יפה ומושלגת ומלאה אנשים נחמדים ושוחרי שלום (בעיקר בימי שבת), אבל בשורה גדולה כבר לא תצא משם, ככל הנראה, אולי רק סמים אורגניים שיעזרו להעביר את הכאב באופן סביבתי ובריא.
אני מאוד חוששת מהחזרה הביתה וכל כך רוצה להיות שם כבר באותו הזמן.
נעמה