ארכיון חודשי: ינואר 2009

מזרח ומערב

מודעות פרסומת

קר שם בחוץ

I watched it and wept

http://www.cbsnews.com/video/watch/?id=4752349n

הידעתם: בשן = בשארי

משהו חייב להאמר על המשיכה שלי לזמרים ממוצא תימני

ואלס עם באשיר – עד הסוף

סוף סוף ראיתי את "ואלס עם באשיר". זה היה ביום ה-16 ליציקה בעזה, כמה ימים לפני שהוא זכה בגולדן גלוב. זה היה בשתיים בצהרים, בדיזנגוף סנטר בתל אביב. למרות המסביב – כורסא אדומה נוחה, חושך, ריח של פופקורן, גימלאים שהגיעו להצגה היומית – המפלט הקולנועי מהמלחמה שבחוץ עוד לא נבנה וכבר נופץ: 26 כלבים טורפים קרעו את שדרות רוטשילד לגזרים וארבו לאחת הדמויות בשיניים חשופות מתחת לחלון ליד הבימה. שם, אגב, התגוררתי בביקור הזה שלי באמצע המלחמה. הם היו מצוירים, הכלבים. אז מה.

אח"כ באו מיליון תזכורות מצמררות לכמה המצב לא רק שלא השתנה מאז מלחמת לבנון – אז והיום אנחנו והם יורים כמו משוגעים לכל הכיוונים – אלא עד כמה הוא החמיר. אם הגיבור של "ואלס עם באשיר" מחטט בזכרונו ובזכרונם של אחרים ומגלה שהיה עד אילם לטבח של הפלנגות הנוצריות, בגיבוי צה"ל, במחנות הפליטים סברה ושתילה, היום ברור מי עושה מאז את הטבח, במחנות פליטים בשטחים, בעזה ובלבנון.

הסרט עוסק בנושא קרוב ללבי – זיכרון, אישי וקולקטיבי – ובאמצעותו מעלה שאלות חשובות ודחופות, שבאמצע המלחמה היו יותר מנדירות בנוף המדיה והתרבות המקומי, אבל גם בימי רגיעה יחסית, הן כמעט בלתי נראות.

חשיבותו של ואלס עם באשיר היא שהוא שם את הכביסה המלוכלכת בחוץ לאוורור. כמו כביסה מלוכלכת שהושארה דחוסה באיזה סל הרבה שנים היא לא נראית טוב, לא מריחה טוב, אבל גם לא נושאת הסבר מוסרי כולל ותכנית מגובשת לניקוי. אנחנו בשלב ההשרייה. וטוב שכך. במקום להצטדק מציע פולמן סיפורים אמיתיים ודמיוניים שמרכיבים תמונה, מה לעשות, די אנושית, מה שאינו מוריד מרקבונה ומהייאוש שבה איתו. חיילים טיפוסיים, די טמבלים, נכנסים לביירות בטנקים, לא יודעים בדיוק למה או על מי יורים אבל יורים בכל זאת ומנסים לצאת בחיים, לחזור לפרבר שבו גדלו ולהחזיר את החברה שיוצאת למועדוני גל חדש עם ג'ובניקים. הם משתזפים בחוף שדומה כל כך לחופים המוכרים, ובעיקר נעים בין פחד לאסטזת משחק מלחמה. הציטוטים הקולנועיים מ"אפוקליפסה עכשיו" רועמים ברקע.

גילוי העבר דרך הזיכרון – ולא דרך ההיסטוריה למשל או דרך משנה פוליטית – מספק לא רק הקשר טיפולי לטראומות שחלקנו חווה וגרם שנצבר במהלך הסרט מרמת האינדיווידואל לרמת הקולקטיב, זיכרון הוא גם מדיום פיקטיבי – של פיקשן, של הדמיון – להעלאת פשעי העבר ובכך חשיבותו. כאן בדרך כלל מתרוממות גבות וזעם מתחיל להצטבר בסרעפת: איך אפשר להתייחס לפשע נגד האנושות כאל משהו יצירתי או חצי דמיוני? לנשום עמוק ותנו לי להסביר. כמו שנאמר בסרט, זיכרון אישי הוא הבניה של חומרים שונים הבוחרת ומערבבת בין מציאות לדמיון – דברים שקרו, רסיסי תמונות, סיפורים שסיפרו לנו על איך שהיינו, אירועים שקרו לאחרים, קטעי מחשבות שחשבנו אז או קישרנו לאירוע אחר כך. אבל מה עם הזכרון הקולקטיבי?

הן זיכרון והן היסטוריה מערבים הנחות נורמטיביות ומחויבות אתית או מוסרית. חוקרים מחויבים להפריד אמת מפיקציה, זוכרים (וזוכרות) מחוייבים לזכור פשעי מלחמה, להפוך בעצמם לעדים ועדות. אבל ההנחה היא שעם פשעי מלחמה ואסונות תתמודד רק האמת – עובדות, מספרים, עדים חיים ועדויות מצולמות. פולמן נמנע מכל אלה, עד שהגיע לסוף.

ולכן חשוב לדבר על הסוף, שבו עובר פולמן מהספק מפלט–ספק סיוט המצויר והמדומיין בחלקו שעל המסך לתמונות קשות מתוצאות הטבח בסברה ושתילה, שהתגלו כשחיילי צהל נכנסו למחנה. תמונות קשות כאלו לרוב אינן משודרות בטלוויזיה הישראלית או המערבית, אך מוכרות היטב מאל-ג'זירה. טוב או רע? ידידי אמן הקולנוע מ' חשב שזאת טעות או יותר נכון "מס שפתיים צדקני, כאילו אסור להישאר במימד האמנות אלא חייבים תמיד לצאת ממנו ולקשר את היצירה לפוליטיקה". בשבילו היתה התמונה החוזרת שבה צף הגיבור קרוע העיניים מול חופי ביירות וצופה בפצצות המשתקפות בבניינים רבי הקומות ומאירות את שמי הלילה בצהוב חולני – אותו אור שצבע אותם כדי להאיר לטובחים את שמי מחנות הפליטים – חזקה יותר מאלף תמונות, פורנוגרפיות לטענתו, של גופות ילדים עטויות זבובים.

אני דווקא חשתי כצופה שזהו מעבר שהיה דרוש לי מהמפלט הסיוטי למציאות הנוראה עוד יותר עם ההשוואה הבלתי נמנעת ליריות ולגופות שבחוץ, הרגשתי שאי אפשר לבודד את הסרט ולתת לצופה ללכת בסופו בלי מעבר הדרגתי למציאות, כמו תא לחץ בין רמת העומק לרמת המציאות בשטח. אך בדיוק בגלל זה הרגשתי שהתמונות אינן באמת חלק מהסרט, אלא תוספת לו. אבל השאלה נותרה בעינה: מדוע דרושות תמונות מצלמת הטלוויזיה אחרי סרט שהביא בצורה מופתית את המשמעויות הרבות של המלחמה והטבח לטובחים על כל חומרתו. האם יצירת אמנות או ספרות שעוסקת באופן קריאטיבי – ובדיוני – במשמעות של טבח אינה מספיקה? האם העובדות והתמונות שנאמנות פחות או יותר למציאות הביאו שינוי בתודעה הישראלית בנוגע לפשעי העבר וההווה?

אורי קליין כתב כי ב"לבו של הסרט מונח פרדוקס. מקורו בחיבור בין אנימציה לתיעוד, אך הוא מתפשט גם לשאר המרכיבים של הסרט ומגדיר את החוויה שהוא מוליד". הפרדוקס הזה, שאולי איננו פרדוקס כלל, והמתח שעולה מהחיבור או ההנגדה בין עובדות ובדיון הוא מרכיב שאסור לפספס כשחוקרים את הזיכרון הישראלי.

זמרת ישראלית, הידועה בעיקר בשל קולה הצלול ושיתוף הפעולה שלה עם מתי כספי

לא ציני

כתבה על יזהר, אח של יאיר.

יזהר בידיעות אחרונות