The Ultimate Rejection Letter

The Ultimate Rejection Letter

Holiday playlist part 2

holiday playlist part 1

פסח

בבית הכנסת של יוצאי גילמן במנהטן התחילו לדבר על פסח מהרגע שהוסרו הקישוטים של פורים מהקירות. תחושה של שינוי והתחדשות עמדה באויר, וחברי הקהילה השאירו את השטריימלים הכבדים בארון ועברו ללבוש את השטריימלים של האביב. בעזרת הנשים החלו להיראות פה ושם מטפחות צבעוניות וגרביונים דקים, שקופים . כבכול שנה חזרה המבואה לרחוש דיבורים מדיבורים שונים על החג. איזה מפעל מצות נסגר בעקבות המיתון? גפילטע פיש עם סוכר או בלי? איפה משיגים את ההגדות של מעריב? שאלות ולבטים רבים העסיקו את חברי הקהילה, שביום חול ניתן לרוב ניתן לשמוע מתווכחים על ביטויים שכיחים של המרכסיזם המאוחר, או על הייחוס היהודי של בנות המערב העליון.

שליחים מארץ הקודש שעברו בבית הכנסת סיפרו על ההכנות לחג בירושלים ועל ההרכב המושחת החדש של הסנהדרין. רוחות השינוי הרעות בארץ הקודש העלו חששות ישנים מגלי הגירה נוספים גדולים ומהצורך להוציא שוב את הכסאות המתקפלים מהבוידעם ולחלק כל קניידעלע לרבעים.

בחג הפסח הקרב עלינו לטובה חברי קהילה רבים הודיעו כי ישובו לעירינו ממסעות גיוס הכספים ויסובו אל שולחן הסדר יחדיו. השמחה על שיבת הבנים נמהלה בחששות מפני התרבות הזרה שאולי הביאו איתם ממסעותיהם, ומכך שסדרי הקהילה שנקבעו בעמל רב ובויכוחים רבים אחרי תפילת השבת לא ישאו בעיניהם חן, חשש מפני מחלוקות שישסעו את הסיעה הקטנה והנרדפת גם כך, הדירו שינה מעיני פרנסי הקהילה והטרידו את מנוחתם שגם כך לא היתה מהמשובחות.

ערב הפסח הלך והתקרב ועמו הצורך לשאת ולתת, על מה ועל איך, על נוסח ההגדה, על מוצא החרוסת ועל האחריות להדחת הכלים. היות והזמן קצר והמלאכה מרובה, נשלחה קריאה דחופה ונרגשת  אל כל חבר וחברת קהילה שיסובו לשולחן הסדר לכתוב מה בכוונתם להביא באמתחתם, באיזה מאכל כשר ובלי טעם הם מתמחים, וכן לציין בבירור את עמדתם המנומקת ביחס לקריאת ההגדה, וכן ביחס לקשר בין יציאת מצריים לבין השואה.

שבת שלום

ועדת חגים

קיבלתי הזמנה לחגיגות ה- 90 של תנועת הצופים

אני מסתכלת על זה וחושבת, איזה באסה להיות חסה.

יש לי אשליות בקשר ללונדון

הנה התפתחות עלילתית מעניינת בהמשך לפוסט על הזרות ולשיר של חווה אלברשטיין:

בדרך חזרה מישראל לבוסטון עצרתי בלונדון. כיוון שהיו לי 14 שעות בין הטיסות יצאתי לעיר לפגוש חברים בפאב באזור הומה, שהמה במיוחד לכבוד שבת בערב. רבע שעה אחרי שהתיישבנו בחוץ על ספסל, ובזמן שאני מספר בהתלהבות על הטירוף הישראלי, שמתי לב שהתיק שלי, שהיה מתחת לרגליים שלי חמש דקות לפני כן, נעלם.

בתיק היה המחשב שלי, מחברות עם שרבוטי מחשבות משלוש השנים האחרונות, תמונות ילדות שלי, ארבעה ספרים, דרכון, ויזה וטופס איי-20 שמוכיח לרשויות שאני לומד בארה"ב. מאז אני בלונדון. מחכה לטפסים שנשלחו מהרווארד ולראיון בשגרירות שבע"ה יתקיים מחר בבקר. אחרי הראיון אצטרך לחכות עוד חמישה ימי עסקים עד שתהיה לי ויזה ביד ואוכל לחזור לבוסטון סוף סוף.

בשלב זה אני לא ממש יודע מה כל זה עושה לי.  אחרי שבמהלך השבוע בארץ סיפרתי לכולם כמה החיים שלי בארה"ב מתאימים לי, אני די המום לגלות שאני לא יכול לחזור לחיים האלו. כשהבנתי שלא ייתנו לי להיכנס לארה"ב הרגשתי כאילו החודשים האחרונים היו אשליה ולמעשה אני כלוא בארץ וכל מחשבה שאני חיי במקום אחר היא פטאמורגנה אכזרית.

כשרצתי בין האנשים בסביבת הפאב וכולם עמדו ושתו בירה ברחוב והיו מחויכים ומבלים בשבת בערב כל הזמן חשבתי שהם רגועים כל כך בגלל שהם לא איבדו את מה שאני איבדתי, בגלל שיש להם את מה שהם צריכים והם נועצים בי מבטים תמהים רק בגלל שהם לא מעלים על דעתם מה שאני זה עתה איבדתי. ורציתי לחזור להיות שבע ומרוצה כמוהם. ודמיינתי שהכל אי-הבנה והנה התיק מתגלה מאחורי אחד מהם, או בבר, או מעבר לפינה.

אבל מה בדיוק איבדתי? הרי לא איבדתי רק כסף. ולא איבדתי רק ספרים שאני צריך ללימודים ושאפשר לקנות מחדש. לא איבדתי רק מחברת שבה אני רושם רעיונות שלעיתים רחוקות אני חוזר אליהם ולא תמונות ילדות שפעם בשנה אני מביט בהן. מה עוד היה בתיק שהעדרו גרם לי לרוץ במעגלים ברחוב ולגמגם עברית לפאנקיסטים אנגלים?

גם לאבד כסף זה דבר די מוזר כשלעצמו. ערך הכסף התעוות לחלוטין: איבדתי כל כך הרבה כסף וההוצאה המחודשת של הדרכון והוויזה וקניית הספרים שאיבדתי והחיים כאן בכלל – הכל כל כך יקר ולא ברור מה עושה את כל זה למתקבל על הדעת. גם אני לא מצליח להבין אם בגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף זה כבר לא משנה אם אוציא עוד או שבגלל שאיבדתי כל כך הרבה כסף אני אמור להתקמצן על כל פאונד. חוסר-אוריינטציה לגבי כסף זה דבר מלחיץ יותר מששיערתי כי זה מביא לידי כך שאני לא מצליח להבין את ההיגיון של העיר או של האנשים סביבי.

כולם אומרים לי ליהנות מחופשה כפויה בלונדון, ובאמת די טיפשי להתעלם מהעובדה שאני בעיר מעולה, אבל צריך שגרה כדי לצאת לחופשה – והשהות הכפויה בלונדון מונעת ממני את השגרה שלי.

עד כאן הגיגים על ההשלכות החמורות של שרירות הלב של גנבי התיקים הלונדונים.