Now that China Is the New Israel…What’s Israel?

Now that China Is the New Israel…What’s Israel?

I apologize in advance for my geekiness…. I don't do politics.

לא יוצא לי סרקסטי

הפוסט של עודד הוא ההשראה לשיר הבא. ככה אני מרגישה כל פעם שאני מבקרת בארץ. האמת שכך גם הרגשתי לפני שעזבתי.

ו… סולו כינור

i know we are not new….

שלום לכל החברים. רציתי לחלוק איתכם איזה פוסט מבלוג אחר (סליחה, דן, אבל ישנם שדות זרים…). מדכא/מעודד/מצחיק/מנחם עד כמה החוויה האנישית מוגבלת ועד כמה יסורי הגיהנום שכל אחד מאיתנו עובר בבדידות מצמיתה בעצם משותפים לכה רבים. זה מזכיר לי מחקר שערך איזה סוצילוג ממישיגן לפיו 70% מהישראלים והפלסטינים מאמינים שרק דרך הדברות נגיע לפתרון היחיד האפשרי – הסכם שלום. מצד שני מ70% אלו 90% חשבו שהם שכולם סביבם חושבים ההפך. בכל אופן הנה הפוסט: http://inktopia7.wordpress.com/2009/02/03/%E2%80%9Cmy-hideous-progeny%E2%80%9D-anatomy-of-a-writing-project/

זר וטוב לו

דו"ח ביניים:
לעומת הכנופייה הניו-יורקית, אני חווה את חיי בעולם החדש באופן לא-קהילתי בעליל. העדר העברית, הישראליות והפוליטיקה – הניגוד הברור והחד בין מי שאני לבין הסביבה החדשה שלי – הוריד ממני עול.  בישראל, הרגשות האישיים ביותר מציפים את הסנטימנטים הפוליטיים שלי והסנטימנטים הפוליטיים שלי גולשים אל הפינות האישיות והאפלות ביותר שלי. בישראל, קווי המתאר שלי מטושטשים ועמומים: תמיד מרחפת מעליי הסכנה שמה שנדמה לי כרצון שלי יתברר כרצון של אדם אחר קרוב אליי ואהוב עלי אבל נבדל ממני ורוצה דברים שאני כלל איני רוצהֿ. כאן, בקיימברידג' מסאצ'וסטס, האנשים שונים ממני כל כך, הרחובות הם כל כך לא שלי והשפה כל כך לא שפתי, שאין כל סכנה – הרצונות והתשוקות של האנשים סביבי לא יכולים להתערבב בשלי. הפער ביני לבין הסביבה שלי מהדהד אליי חזרה וקל לי לזהות את ההשתקפות שלי, קל לי לדעת מה אני עושה למעני ומה אני עושה למען אחרים.
כך גיליתי שבנוסף לפילוסופיה, אני נהנה לשחות בבריכה פעמיים או שלוש בשבוע ואני נהנה לרקוד כל כמה ימים אחרי שאני גומר ללמוד או כשאיני מצליח עוד להתרכז בלימודים. הביקורים בבריכה ובמועדוני לילה הם ביקורים פשוטים: חששות מסובכים שפעם הציפו ביקורים כאלו התנדפו. אני לא חושש להפוך את השחייה לעיסוק נהנתי-יאפי-ניאו-ליברלי בבריאות; אני לא חושש להראות כגבר בודד שמחפש זיון במועדון לילה; אני לא חושש להתקל בגברים בריאים ויפים ממני בבריכה ואני לא חושש להתקל בגברים יפים ומגניבים ממני במועדון הלילה; אני לא חושש להראות מטופש כשאני שוחה ואני לא חושש להראות מטופש כשאני רוקד; אני לא חושש שנשים יבוזו לי ואני לא נתקף חרדה אם נשים מחייכות אליי.
חששות אלו עלולים היו להתממש בעבר והם עלולים להתממש היום – החששות התנדפו לא משום שהעובדות עליהן הם מבוססים כבר אינן רלבנטיות אלא משום שאותן העובדות התרוקנו מהכוח המאגי שהיה להן עליי.
לפעמים, למשל כשיש מוסיקה טובה אבל אף אחד לא רוקד חוץ ממני, אני שם לב שמישהו לועג לי. כל פעם אני מופתע שגם כשהם בזים לי אני לא חש מבוזה. בכל פעם אני מופתע ממעטה הזרות שמגן עליי: מי שלא מכיר אותי לא יכול לחוות עליי דעה .

ועכשיו אני מבקר בישראל לשישה ימי חופשת האביב – זוהי הפעם הראשונה בחיי שאני מבקר בישראל – ולא ברור לי אם הבאתי את מעטה ההגנה שלי איתי.

רכילות פסיכואנליטית

במסגרת הסמסטר השני ללימודים אני לוקח קורס שנקרא "ההסטוריה של הפסיכותרפיה". השבוע הקורס עבר לעסוק ברכילות של האנליטיקאים הניו יורקים. והפעם – קארן הורניי. מסתבר שהיא היתה דמות די שנויה במחלוקת בתוך הממסד. עוד כשהיתה בשלב ההכשרה שלה היא כתבה ספר שהרגיז את הזקנים. בעקבות זאת הם החליטו להדיח אותה מהמכון הפסיכואנליטי. השמועה מספרת שהיתה אסיפה של המכון שבה הודיעו על השעייתה של הורניי. מייד עם הוודע דבר ההדחה – קמו קבוצה שלמה של תומכיה ויצאו מהאולם, תוך שהם שרים את האינטרנציונאל…

מאוחר יותר הקימה הורניי מכון פסיכואנליטי משלה, אבל בשלב מסוים היא החליטה להתחבר עם הממסד הפסיכיאטרי ולכן הדיחה מהמכון שלה את כל מי שלא היה פסיכיאטר (כולל את בן הזוג שלה אריך פרום..)

והפרט האחרון – ידוע שהעולם הזה היה מאד דומה לאופרת סבון וכולם שכבו עם כולם. אז בין יתר מאהביה של הורניי היה גם אחד הפסיכיאטרים הידועים ביותר בארה"ב – הנרי סטאק סאליוון, שהיה הומוסקסואל מוצהר…

עד כאן פינת הרכילות,

צחי

איכות האוויר

המפגש עם "אמריקה השנייה" מספק לי כל מיני תובנות די עצובות. כל יום שני אני עולה על אוטובוס ואז סאבווי ומגיע מהאפר-ווסט סייד לדרום הברונקס. מאזור בו מחירי השכירות בשמיים לאזור בו כמעט כל התושבים גרים בדיור ממשלתי באיכות ירודה. כל יום שני אני גם מטפל בשלושה ילדים חמודים עם חיים קשים מאד, קשים מדי לילדים בגיל שלהם. בשבועות האחרונים שמתי לב שאחד הילדים משתעל באופן קבוע. בהתחלה חשבתי שזו פשוט שפעת כמו שלי היתה כל שנה כילד. אבל כשהתחלתי לברר – הסתבר שהוא חולה באסטמה, ושגם לכל המשפחה שלו יש אסטמה. למרות שאפשר להסביר זאת על ידי הסברים גנטיים, מסתבר שאחוז התושבים בברונקס שחולה באסטמה גבוה משמעותית מהממוצע באוכלוסיה. עוד מסתבר שידוע שאיכות האוויר בברונקס ירודה למדי וששריפת הזבל העירונית מתבצעת בקרבת מקום. אמנם זה לא צריך להפתיע אותי כבר, אבל עדיין זה מאד מעצבן להווכח שאם נולדת עני באמריקה, גם הזכות לאוויר נקי לא מובטחת.

צחי

רבותי ההיסטוריה חוזרת

סוף העולם

הסמסטר הזה אני לוקח קורס באנתרופולוגיה שנקרא מחשבה אפוקליפטית מונעת עם אחד הפרופסורים החשובים בקולומביה (אחד מה-בעסט דרעסד פראפעסארס אין אמעריקען אקאדעמיע אליבא דניו יארק טיימז). הקורס הוא דוגמא ומופת למדעי הקשקוש, מלא אנתרופולוגיות יפיפיות והיפסטערים חסרי בושה (משום מה הדיציפלינה המטומטמת הזו מושכת סוג מסוים של סופיסטיכוסיות והיפסטערים בכמויות, אולי בגלל מראית העין של תחכום שסדר השיח הנהוג בתחום מאציל עליהם) בכל אופן, עבודת הסיום לקורס תהיה הצגתו של אפו-יומן : יומן האפוקליפסה הבאה עלינו לטובה. עלינו לאסוף גילויים וביטויים למחשבת סוף העולם בהם אנחנו נתקלים, לסדר אותם במחברת ולמלא את החלל ביניהם בלהג כאילו יצירתי, מתוחכם למראה, פסוודו-בנימיני ולמעשה אווילי. מתוך גישה נאו-מרקסיסטית תמימה משהו שגורסת שבעוד שהליברליזם הרס את הקשרים בין אדם לחברה, הפך את כל המוצק לאד וצמצם את צלם האדם לכדי סחורה ברת החלפה, ניאו-ליברליזם נתן את תרומתו לחיסול הבורגנות ע"י הפיכת האדם לאידיוט צרכני ותו לאו, אני הקדשתי את מאמצי לאיתור גילויי אווילות וחלמאות בעולם שסביבנו שכן לדעתי אלו הם פעמי הסוף. הרי העולם לא יאבד בקול נפץ אלא עם יבבה דקה, עם ההיטמטמות הסופית של המין האנושי. עד היום התרכזתי בהופעה הבו-זמנית של ספיידרמנים המנבאים חורבן במקומות שונים בעולם (ישראל, הונג קונג, קנדה), בעובדה שאנגליה היא מקום ראשון בהריונות מתחת לגיל 15 באירופה (22 מתוך 1000 הריונות. ארה"ב: 45 מתוך 1000) שבארה"ב יש יותר אנשים ממש ממש ממש שמנים (Obesity) מסתם שמנים (fat) וכן הלאה. אבל כאמור וכרגיל אנחנו נותנים את הטון: אני לא יודע מי מכם ראה את הכתבה בהארץ אבל ישראל היא אכן אור לגויים ומודל לכול העולם. האופן שבו ישראל מציגה, ללא שום בושה, את פניה של תרבות המערב של ימינו ראוי לציון. היש עוד מקום סר טעם ורע לב כמו אותה ערמת חול שאני מכנים בית? שנתקלים בשילוב המנצח הזה רואים שהציניות של HSBC היא משחק ילדים לעומת יפי הנפש של הפרסומאים שלנו:
מרפאל נמסר: "הבחור בסרטון מייצג את רפאל והבחורה את הודו…חשוב היה לנו לומר שבדומה לסרט כך רפאל תגן על הודו ותהיה איתה כשצריך. בהודו ישנה תרבות שידוך ששם מבטיחים אחד לשני דברים".
הטילים ברקע הם למכירה. אני חושב שהם באים גם עם ראש פלשט לשימוש נ"א ולא רק הראש המעיך שלא ממש יעיל בימינו ולמלחמתנו

סוף סוף אפשר להיות חולה

אתמול הגיע בדואר הכרטיס המיוחל. קצת בהמשך לכתבה על עתיד הדוקטורנטים – למה לעזעזל צריך להתרגש כל כך מהאפשרות ללכת לרופא כשחולים או סתימה בשן כשכואב?
בכל אופן ככה זה באמריקה – לא לכל אחד מגיע להיות בריא. אבל עכשיו לי מגיע, לפחות עד סוף אוגוסט (אז נגמר לי הכיסוי). ושלא תחשבו שזה הגיע לי בחינם. בשביל לזכות בתענוג הזה אני צריך לבדוק 60 עבודות בשבוע ולבדר סטודנטים לתואר ראשון בסיפורים משעשעים על ניסויים בפסיכולוגיה.
אז בינתיים, מכיוון שהזמן קצר והמלאכה מרובה – יש הצעות איך להכות את המערכת? שבירת איברים? אשפוז במחלקה סגורה?
צחי

המצב בכי רע אך מצד שני גם הולך ומתדרדר

כתבה מעוררת השראה, מפיחה תקווה, מזקיפה קומה ןיחד עם זאת מעודדת ומחזקת שפורסמה בניו יארק טיימז על העתיד שצפוי לנו: http://www.nytimes.com/2009/03/07/arts/07grad.html?_r=2&pagewanted=1&em
בברכת ישר כח וחזק ואמץ לשוקדים על תלמודם שנאמר: לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להבטל ממנה וזאת כי אין יונייען.
נתראה בלשכה