סוד הקסם הבורגני

קשה לי להאמין שפספסתם את זה. מר"צ, לפי אביר הליברליזם הישראלי, פעלה נכון כשתמכה במלחמת עזה משום שבעשותה כך היא "לא הפקירה" את תושבי הדרום. לשון אחר: מר"צ היא מפלגה אוהבת אדם. אוהבת את אלה שאינם נמנים על בוחריה. אוהבת עניים. אוהבת את תושבי שדרות. אוהבת מזרחיים. אוהבת פחות ערבים. ומלחמה, אומר המו"ל, היא דרך יפה להראות אהבה.

מסתבר שמר"צ ושוחריה אינם עניין חדש. עוד באירופה, מארקס ואנגלס הכירו היטב את ג'ומס ואת החבר שלו המוציא לאור:

חלק מן הבורגנות מבקש להביא תיקון לעיוותים החברתיים על מנת להבטיח את קיומה של החברה הבורגנית. לכאן שייכים כלכלנים, פילנתרופים, הומאניטארים, משפרי מצבם של המעמדות העובדים, עסקנים בדרכי צדקה, חברי אגודת צער-בעלי-חיים, מייסדי אגודות נגד שיכרות, מתקנים יושבי-קרנות מן המין המגוון ביותר. סוציאליזם בורגני זה פותח אפילו כדי שיטות שלמות…

הבורגנים הסוציאליסטים רוצים לקיים את תנאי-החיים של החברה המודרנית בלי המלחמות והסכנות הנובעות מהם בהכרח. הם רוצים בחברה הקיימת בלא היסודות המהפכים אותה ומפרקים אותה. הם רוצים בבורגנות בלי הפרולטריון. הבורגנות משיגה, כמובן, את העולם שבו היא שולטת כטוב שבעולמות. הסוציאליזם הבורגני מפתח השגה משיבת-נפש זו לחלק משיטה, או לשיטה שלמה. בקראו את הפרולטריון להגשים את שיטותיו ולבוא בשערי ירושלים בחדשה, אין הוא דורש ביסודו של דבר אלא כי ישאר בחברה הקיימת, אך ישליך אחר גוו את השגותיו העוינות עליה.

Al attatra

הנה קצת תמונות מאל עטאטרה מהכתבה על יזהר אח של אמיר בידיעות אחרונות. קיבלתי אותן מאיאד אל-בלאעווי מעזה. כמו את יזהר אח של אמיר גם את איאד אני לא מכיר. הוא חבר של חבר בפייסבוק. מסופר על פיצג'רלד שאמר שאמן הוא אדם שמסוגל להחזיק בשתי השקפות סותרות מבלי להשתגע. טוב, מעולם לא היו לי יומרות אמנותיות

אחי

אחי האהוב איתן לומד הנחיית קבוצות באוניברסיטת תל אביב. לאורך ימי ה"מלחמה", הוא החל לקבל אימיילים פאשיסטיים מחברה ללימודים. בניגוד אליי הוא נוהג להבליג ולא להכנס לעימותים יתר על המדה. הפעם גם לו נמאס והוא התיישב לכתוב תגובה למאמר ששלחה לו אותה חברה ללימודים:

היום אני קצת במצב רוח של מלחמה (כנראה בסוף החוץ משפיע על הפנים בכל זאת..), אז אני אנסה לתת את דעתי לדברים שנכתבו במעריב, עם קצת עזרה מעולם הנחיית הקבוצות..

"ישראל לעולם לא תגיע לכמות החפים מפשע שהרגה אירופה. אז שהם ילמדו אותנו מוסר מלחמה מהו?"

על אמירה ילדותית שכזאת הייתי עונה ברוח ילדותית "רוצה להתערב?", כי מי יודע.. וברצינות – למי בדיוק יש מונופול על "לימוד מוסר"? למה שלא ילמדו אותנו מוסר האירופאים? זה מפחיד? זה מאיים? כי להבנתי, מוסר מלחמה רצוי שיהיה נחלת הכל – גם אלה שחטאו בו בעבר וגם אלה שלא רוצים לחטוא בו בהווה ובעתיד. אגב, מוסר המלחמה הזה מדבר בעיקר על שתי הבחנות בתוך הלחימה (מלבד הצידוק ליציאה למלחמה): פרופורציונאליות והבחנה. עכשיו בואו נבדוק את עצמנו – בשבועיים האחרונים הרג צה"ל כ-900 בני אדם (הכל כמובן "בערך" במסגרת האיסור על עיתונאים להיכנס לרצועה בשנים האחרונות ובמיוחד במשך המבצע), מחציתם "בלתי מעורבים", כלומר נשים וילדים – כי כל הגברים בעזה (לפחות עד גיל 50) הם אויב כמובן.. ועכשיו לבדיקה – האם שמרנו על פרופורציות? בערך 100 הרוגים פלסטינים על כל הרוג שלנו במהלך הלחימה – רק אם אנחנו ממש גזענים. האם ידענו להבחין ולהבדיל בין לוחמים לאזרחים (נכון, זה קשה. אבל..) כנראה שלא.

אז אני אישית מוכן שילמדו אותנו מוסר – כל מי שמצטרף לחדר המורים, יבורך. כי אצלנו בבי"ס שכחו מזמן ללמד את זה – אולי מתוך מחשבה שאנחנו "עם סגולה" והכל בא built in. מי שעבר שואה ונרדף כל חייו אין סיכוי שיעשה דברים דומים לאחרים. שווה בדיקה. ואי אפשר בלי הציטוט של "רוני דניאל" בסאטירה של ארץ נהדרת: "היינו מעטים מול רבים. רוצה לומר, מטוסים מעטים מול אזרחים רבים".

"אנחנו נכבוש את רומא. ואחר כך את כל אירופה. וכשנגמור עם אירופה, נכבוש את שתי האמריקות. וגם על מזרח אירופה לא נוותר". "

למה באמת שלא נעצים את הקול הזה? הרי זה בטח קול שפוי ומייצג של מיליון וחצי תושבי עזה.. וגם לא יכול להיות שנמצא קולות אחרים בחמאס. כ-ו-ל-ם חושבים ככה, לא? אם זאת באמת ההנחה, נראה לי שכדאי לחשוב שוב מי פה המשוגע האמיתי. אולי לא רוצים להעצים את הקול הזה כי מזכיר קצת יותר מדי שאיפות טריטוריאליות מבית (הדהוד? אמר פוקס). אני מנסה להיזכר מתי שמעתי קולות בישראל שמדברים על כיבוש, השתלטות, השמדה (בחיוב כמובן) – כל יום, למי שפותח אוזניים. אבל זה לא קולות שצריך להעצים. צריך לדעת שהם קיימים ולמצוא מתוך הקבוצה את הכוחות החיוביים. למשל, את המוכנות של הניה (ההוא מהחמאס) להסכם במסגרת נסיגה לקוי 67 – היה שווה להעצים את הקול הזה, אבל איך היינו יוצאים למלחמה כל כך צודקת?

"אז למה, ריבונו של העולם, להם מותר להיאבק אלפי קילומטרים ממדינותיהם, להרוג מאות או אלפי חפים מפשע, ולקבוע שהמאבק שלהם צודק – אבל לישראל אסור? מהיכן יש להם את החוצפה הזאת?"

מי אמר שהמלחמות האימפריאליסטיות שלהן צודקות? אבל זה מעניין (כמו שאומרים אצלנו) שהכעס על הרג חפים מפשע יוצא על אלה שמנסים ללמד אותנו מוסר עכשיו. האם יש הבדל בין החפים מפשע בישראל ופלסטין לבין אלו באפגניסטן, עיראק או כל מקום אחר בעולם? לאיזה מהחוצפות צריך להיות מופנה הכעס?

"ועוד משהו על פרופורציות. במאי 2007 פרץ עימות בין צבא לבנון לבין קבוצה קטנה, "פתח אל-איסלאם", שהתבצרה בתוך כמה מבנים במחנה הפליטים נהר אל-בארד. הקבוצה עצמה היא עוד גידול סרטני של הג'יהאד הגלובלי. הצבא הלבנוני לא נכנס ללחימה בשטח בנוי. הוא פשוט הפגיז והרס בניינים, בנוסח שישראל אינה יכולה לחלום עליו."

כשהוא אומר "אינה יכולה לחלום עליו" הוא לא מתכוון בעצם "חולמת עליו"? ככה זה נשמע לי לפחות, אחרי שמדברים במושגים גזעניים של "גידול סרטני" על בני אדם. למזלנו, חלק ממנגנוני ההגנה הלאומיים שלנו עוד מתפקדים. אבל טוב שיש חלומות, זה עוזר לנו להבין את הלא מודע שלנו, לא?

"אם ישראל הייתה מאמצת את הקריטריונים של תורכיה, שליש מאנשי האקדמיה, במדעי הרוח והחברה, היו צריכים לשבת בכלא. משום שבמוסדות האקדמיים שלנו ניפוח סיפורי ה"נכבה", יחד עם עוד מסרים אנטי-ישראלים, הם דווקא תנאי לקידום. "
שוב, כמה מאמץ מושקע בהדיפת הביקורת.. לא חבל? אבל אם כבר בזה אנחנו מתכתשים (ובכל זאת עדיף דיבורים על מלחמה) אז כמה ערעורים  והרהורים שלי על המשפט הנ"ל: אילן פפה, נציג ה"מנפחים" (אם אני מבין נכון, זה כינוי להיסטוריונים ביקורתיים שמנסים לנפץ כמה פרות קדושות שהאביסו אותנו בהן במשך הרבה מאד שנים – דרך כלים אקדמיים דרך אגב, ולא בכתיבה ילדותית בעיתונות הצהובה. אולי שווה גם לקרוא מה כותבים ולא רק לתייג ולזרוק – כמו שעשיתי כרגע למעריב) דווקא לא מצא את קידומו בעקבות דבריו. בעולם (האנטי ישראלי כמובן.. כולם נגדנו.. שכחתי) הוא מרצה מבוקש בעל שם עולמי ובארץ הוא נלעג, נרדף ומנודה. בעצם הוא כבר לא בארץ, אז אפשר לנשום לרווחה ולחזור לסיפורים הישנים והטובים שהנפיקה לנו הציונות. חבל שיספרו לנו ה"נכבה" – איך זה יתרום לנו בדיוק שנשמע על האסון של העם הפלסטיני, אלה שאנחנו מאד מאד רוצים לעשות שלום איתם… ולא מבינים אף פעם את הכעסים שלהם, את הפחדים שלהם מגירוש נוסף (מזל שאני לא היחיד שמפחד מליברמן ושותפיו). ידנו תמיד מושטת לשלום – רק שלא ינפחו לנו את השכל בסיפורים על נכבה..

"אני נשבעת לאחווה בין העם התורכי לעם הכורדי". אלא שאת המשפט האיום והנורא הזה, רק את המשפט הזה, היא אמרה בשפה הכורדית. לפי החוק התורכי מדובר בפשע. החסינות שלה הוסרה. עשר שנות מאסר נגזרו עליה. כשכתבה משהו מהכלא, נגזרו עליה עוד שתי שנות מאסר. "

אני פשוט נזכר כמה אוהבים אצלנו פעולות ואמירות של שותפות ואחווה בין יהודים וערבים. את אייבי נתן מאד אהבו על זה. בכלא אהבו אותו יותר. אבל למה ללכת רחוק? לפני שבועיים צעדנו יהודים וערבים ברחובות תל אביב וצעקנו שאנחנו מסרבים להיות אויבים (אגב, זה רק בגלל המתודה המטופשת של להפגין. בימים כתיקונם אנחנו יושבים ומדברים. כן, ממש מדברים. מנסים להבין את האחר, על שלל המורכבות של השתייכות לקבוצות שונות, עם המטענים ההיסטוריים בשני הצדדים – וגם, לא תאמינו, מדברים על בניית עתיד משותף). בכל אופן, סביבנו היו כמה מאות של אנשים עטופים דגלי ישראל בהפגנה משלהם. האנשים האלה, אם אני מבין אותם נכון, לא באו לעורר דיון על צדקת המלחמה. הם באו לייצג את הקול הפאשיסטי המתגבר בישראל. כזה שרואה בערבים נחותים, אויבים ובוגדים. כזה שרואה בצה"ל כלי למימוש הפנטזיות הגזעניות שלהם ("תנו לצה"ל לכסח"). כזה שרואה בהתנגדות למלחמה צעד פסול (אבל מצדיקים את המלחמה בשם הדמוקרטיה הנאורה שלנו אל מול הפנאטיות הדתית שלהם). אני שמח על המרכיבים הדמוקרטיים שעוד נשארו לנו, כי אחרת לא בטוח שהייתי חוזר הביתה בשלום. אני חב תודה לגדודי השוטרים שהגנו עליי בדרכי הביתה מפני אותם בריונים שליוו אותי תוך כדי קריאות משפילות, אלימות ומתגרות. אגב, להפגנה האנטי מלחמתית אסור היה להכניס דגלי ישראל. על פניו, בגלל שכל המתנגדים להפגנה באו עטופים בדגל (פאשיזם כבר אמרתי?) ופחדו מ"מסתננים", אבל אולי זאת גם הזדמנות לבדוק שוב את הלא מודע הקולקטיבי שלנו – אולי יש משהו מפחיד במראה של דגלי ישראל ופלסטין משתפים פעולה נגד מלחמה (כן, גם נגד פשעי המלחמה של משגרי הרקטות).

"אנחנו זקוקים ללגיטימציה. אנחנו מסוגלים לזכות בה, אם רק נאמר את האמת. רק את האמת. הקרב על המסך, כתבתי כאן לפני שבועיים, עוד לפני שהחלה הלחימה, חשוב כמו הקרב של הטנק. "

אבל כל הטיעונים של צדקת דרכנו במאמר שלו מבוססים על זה שאחרים פשעו כמונו… כשרוצים לדבר על אמת לא עושים השוואות לאחרים – עושים חשבון נפש אמיתי עם עצמנו. האמת מורכבת וקשה להגדרה. אבל אם רוצים להסתכל עליה לפחות בהקשר של עזה צריכים גם להיזכר באחריות שלנו על מצוקת העם הפלסטיני. על 60 שנות כיבוש, על נכבה שקרתה (מנופחת או לא, היא עמוד התווך של הסכם עתידי, אם באמת מישהו רוצה כזה), על שנים של מצור ואיפול תקשורתי בעזה, שליטה בתשתיות, ברישום אוכלוסין, במעברי סחורות, במרחב אוירי וימי. לא כי הכל חד צדדי וברור – אבל כן כי זה שם. וזה צריך להיות מודע, מדובר (והרי תפקידנו, לפחות כמנחים, להפוך את ה- untalkable to talkable, את ה- unthinkable to thinkable, לא?). אנחנו ללגיטימציה כשנדבר על האמת, בעיקר כשכל צד יקשיב לאמת של האחר.

"חשיבות הקרב על המסך"

כשחשיבות הקרב היא על המסך, באמת אפשר לקרוא לכל סעיף באמנת זכויות האדם "קשקוש אווילי".  אוי לנו אם האמת והמוסר נמצאים ברייטינג, ב"קרב התודעתי".

ובנימה אישית, עייפתי. גם ממלחמות וגם מדיבורים. שנדע כולנו ימים טובים יותר.

איתן

טעם לגנאי

אתמול נכחתי בדיון פתוח לציבור במועצת העיר קיימברידג' מאסצ'וסטס. אחת מחברות המועצה הציעה שהעיר קיימברידג' תגנה את הרג האזרחים בעזה. אליוט וויקי, שבביתם התארחתי במרץ כשביקרתי כאן עם "שוברים שתיקה" סיפרו לי על הדיון והציעו לי לבוא. כל ישיבת מועצה, כל תושבי קיימברידג' מוזמנים להירשם ולהביע את דעתם בפני המועצה לגבי ההחלטות שעומדות להצבעה. 50 אנשים הגיעו, רובם המכריע נרשמו כדי לדבר ולבקש מהמועצה להצביע בעד הודעת הגינוי. אליוט וויקי אמרו שכדאי שאבוא – אזרח ישראלי שיבקש מהמועצה לגנות את הפעולות של ישראל. אז באתי.

כל אחד דיבר 3 דקות. זה לקח הרבה זמן. רוב הדוברים היו רהוטים והעלו טיעונים טובים. עלה חשש, בקרב חברי המועצה, שאין למועצת קיימברידג' עניין בהחלטות שאינן מוניציפליות. חלק מהדוברים התייחסו לנקודה הזאת. אמריקאיים-פלשתינים שחיים בקיימברידג' ויהודים אמריקאיים שמתנגדים בתוקף לפעולה ביקשו מהמועצה לא להתעלם מהם, תושבי העיר שהאירועים האלו קרובים מאוד לליבם. אחרים אמרו שגם אם סיכויי ההשפעה קטנים, חשוב לעשות את מה שאפשר ולהביע הזדהות. דיברו פעילים ב"רופאים לזכויות אדם" שהיו בעזה בשנים האחרונות. בין לבין עלו אנשים שדיברו על החלטות אחרות שעמדו להצבעה – על נזק סביבתי באיזור פסי הרכבת של קיימברידג' וסאמרוויל (העיירה השכנה) ועל מעבר חצייה, בפינת שדרות מאסצ'וסטס ורחוב אוקספורד, שדהה ועכשיו הצומת הוא סכנת נפשות. חלק מהדוברים ה"לא-מעורבים" הציעו, בפתח דבריהם, את תמיכתם בהחלטה לגנות את הפעולה בעזה. כל הזמן הזה ישבתי וניסיתי לכתוב לעצמי טיוטה, לחשוב מה לומר כשיקראו לי, ישראלי תושב קיימברידג', להביע את דעתי.

לפני שבאתי דיברתי עם אמא בוידאו-צ'אט. מיד בתחילת השיחה היא אמרה שאהיה גאה בה. שלחו לה מייל זועם על שידור הסבל הפלשתיני בטלביזיה הזרה – שידור שמוציא לישראל שם רע. אמא סיפרה שענתה למייל בזעם שכואב לה על ילדים פלשתינים בדיוק כמו שכואב לה על ילדי שדרות. היא סיפרה לי את זה בכזו גאווה, ובאמת שמחתי והייתי גאה בה.

קישקשנו קצת ולקראת סוף השיחה סיפרתי לה שאני הולך לדיון במועצה ואתמוך בגינוי ישראל. בהתחלה היא שאלה איך זה בדיוק יעזור. התחלתי לענות אבל היא לא רצתה להתווכח והרגישה לא בנוח והשיחה נגמרה ככה במין תחושה שבמקום לקרב, כל הקדמה הטכנולוגית הזו שמאפשרת לי לראות אותה בלי שהיא תהיה לידי רק מדגישה כמה אמא רחוקה ממני.

ואז בדיון, בזמן ששרשרת הנואמים הולכת ומתמשכת, כתבתי באנגלית במחברת, בכתב החרטומים שלי, כמה טעמים לגינוי הפעולה של ישראל. הטעם הראשון הוא הטעם המוסרי, שהוזכר שוב ושוב על ידי דוברים קודמים: הרג חפים מפשע שלא מציל חפים מפשע צריך להיפסק. הטעם השני הוא שמההיכרות שלי עם הרשויות הישראליות, אני חושש שהשאלה 'מה אפשר לעשות כדי להטיב להגן על מדינת ישראל?' לא מילאה תפקיד מרכזי מספיק במכלול השיקולים שהביאו למתקפה על עזה. אני חושש שכבוד וכוח פוליטי מילאו תפקידים חשובים מדיי בהחלטה הזו, ובכך אני רואה פגיעה באזרחי המדינה שלי. אני מאמין שהפעולה הזו מדרדרת את מצבה הבטחוני של ישראל. הטעם השלישי הוא שהפעולה הזו היא בגידה בחינוך שישראל הקנתה לי ובמוסר שישראל לימדה אותי. במובן זה, הפעולה הזו היא איום קיומי על ישראל. מה שקורה בעזה איננו טרגדיה משום שלא חוק האלים ולא הגורל גזרו על תושבי עזה למות. אני מכיר את האנשים שהורגים אותם – אלו בני המשפחה שלי, אני אוהב אותם ומבקש שתעצרו בעדם.

הייתי הדובר האחד-לפני-אחרון וכולם כבר היו מותשים.

על כל פנים, המועצה הצביעה בעד הודעת הגינוי – שמונה בעד ואחד נמנע.

ניצחנו.

גילוי נאות

מכיוון שביקור והתחככות עם המולדת מחייבים קצת חשבון נפש, חשבתי שמן הראוי לבצע גילוי נאות באשר לעברי ולעבר משפחתי.

באמצע שנות התשעים שרתתי בצבא ההגנה לישראל. באותם ימים הייתה אמי נוהגת לשכן אותי, חייל חמוש, בביתה. לעתים היא אף היתה מסיעה אותי ממקום למקום עם הנשק והתחמושת. להגנתי ולהגנתה אוכל רק לומר שאז עוד לא היה ברור שהפרדה בין אזרחים ללוחמים ("חמושים") היא היא המפרידה בין עולם המוסר המערבי לבין העולם הערבי חסר העכבות המוסריות…

ביקור מולדת

אז הגעתי לארץ לביקור ראשון מאז התחלת הדוקטורט. זו כמובן תקופה נפלאה לבקר כשהתותחים רועמים והמוזות שותקות. אז כמה רשמים ראשוניים:

1. פתיחת הרדיו היא מעשה בלתי נסבל לחלוטין. לליב"י יש פרסומת חדשה שבה הם מבקשים תרומות לחיילים ש"באו להלחם בלי לשאול שאלות". באמת כל הכבוד… מעבר לכך די מדהים לראות את ההתייחסות ל"מלחמה". באמצע שיר יפה של שייקה לוי יש עצירה של חמש שניות, מודיעים על אזעקה וממשיכים בשיר. דוגרי – לא נראה לי שמישהו באמת מתרגש מהאזעקות הללו ("איזו מדינה תסכים שבמשך 8 שנים…")

2. רק כדי שלא תשכח לרגע לאן הגעת – כבר במכונת התשלום של החניון בנתב"ג מקבלים תמונה של גלעד שליט עם הציטוט "ושבו בנים לגבולם"

3. כמתמטיקאי בלב – אני לא מצליח להבין מה המשמעות שמתכוונים אליה כשמדברים על "שינוי המשוואה". קודם כל מהי המשוואה? לאחר מכן, האם מתכוונים להוסיף משהו לצד אחד של המשוואה, להכפיל בקבוע? האם רוצים להפוך את המשוואה לאי שיוויון? ובכלל – האם מישהו באמת חושב שקיימת משוואה ביחסי הכוחות בין הישראלים לפלשתינים?

4. אירוסוויט – חברת התעופה האוקראינית. חוויה מיוחדת – מעבר לכך שהייתי צריך לצאת החוצה בקייב בלי מעיל (שלחתי עם המזוודות…) – איך זה שכל הדיילים ללא יוצא מן הכלל פנו אלי רק ברוסית? האם שהיה של שמונה דורות בפלשתינה לא שינתה ולו במעט את החזות הרוסית של משפחתי?…

5. אורנג' – ממלכת הרשע. בשבילם הגעתי לארץ – בשביל המשפט. אז זהו שהיה דיון של עשרים דקות ובסופו השופט אמר שהוא יחליט אם ייתן לי להתגונן מול התביעה החצופה ע"ס 25,000 ש"ח. בקיצור באתי לארץ סתם. והעו"ד שלהם ברוב טובו הציע פשרה של 20,000 ש"ח. מי שיכול – שיעזוב אותם. למרות שהאחרים בטח לא פחות גרועים. אבל באמת כדאי לדעת שמרגע שיש טלפון אפשר לגנוב ממך סכומים בלתי מוגבלים ולך תספר שאין לך אחות. אז זהו שאין לי…

מחר יום חדש – עוד ניסיון להתגבר על הג'ט-לג.

צחי

דברים בשם אומרם

קטע יפה-יפה שדניאלה כתבה והרשתה לי לשים פה:

כמו שחברי יודעים, אני לא מאלה שרגילים לכתוב משהו שהוא לא אקדמי, ונדמה לי שכבר שנים לא כתבתי משהו בלי הפניות ביבליוגרפיות והערות שוליים, וציטוטים של לפחות כמה הוגים צרפתים פוסט קולוניאלים. אבל הנה פתאום המציאות מתערבבת לי בתיאוריה ובמחקר. המחקר שלי הרי קשור באופן הדוק למה שקורה היום, כי אני מנסה להבין את כוחה של תנועת מחסום ווטש לפעול כנגד הדה-הומניזציה של הפלסטינים, את היכולת של הנשים לראות את הפלסטינים כבני אדם, ולפעול כאילו הם היו כאלו. וכמה חתרנית היא פעולה כזאת, ואולי היא מצליחה להרחיב -אפילו רק טיפה – את ההגדרה של מיהו אדם בחברה הישראלית. ואם כן, דיינו.

אז אולי אני אמורה לשמוח על כל האירועים האחרונים, שרק מוכיחים שוב ושוב הדה-הומניזציה של הפלסטינים חזקה בישראל. שהרי ילדים שנהרגים במסגד מאש ישראלית הם ‘טרוריסטים בפוטנציה’ כמו גם זקנים, ונשים. או שהיו טרוריסטים, או שיהיו, או שרצו ולא יכלו. ובמקרה של סתם גברים, אין אפילו צורך להצדיק את המוות שלהם. שהרי אפילו המחשבה שאולי לא היו טרוריסטים לא עוברת לרגע בראש (כי אז מה הם היו? היש פלסטינים שאינם טרוריסטים?). ומי שמעז להביא את סיפורם של הפלסטינים, כמו עמירה הס או כמה צדיקים אחרים, מיד מואשם בנאציזם, שנאה עצמית, טירוף ועוד (כמו התגובה למאמר של עמירה ‘האם היא קרובה של רודולף הס?’).

ובכל זאת אין בי שמחה על כך שהחברה הישראלית מוכיחה לי שוב שהתיאוריה שלי נכונה, ושהצעד הראשון ההכרחי הוא לפעול כנגד הדה-הומניזציה ולצעוק, ‘רגע, הם גם בני אדם’. כי מול שנאה כזאת שעולה עכשיו, ותופי מלחמה, ורצון לראות דם, מה יכול להיות כוחם של אלו שאינם ששים אלי קרב? ואני אפילו לא מדברת על אותם טיעונים חשובים כנגד המלחמה, על אלו המדגישים את ההיסטוריה, והעוול ההיסטורי, והמצור הנורא על עזה בשנים האחרונות, והשקרים בתקשורת ושקר ה’אין פרטנר’. אלא סתם, על קריאות אנושיות שמלחמה זה רע. כי אפילו את אלה אי אפשר יותר לשמוע. את אלו שאומרים שגם בצד השני סובלים, ושזה ‘לא כוחות’, ושאי אפשר לפתור דברים בצורה כזאת. אפילו אמרות כאלו כבר נחשבות לקיקיוניות, סהרוריות, אויבים מבפנים. וכל מה שאפשר לשמוע זה את השמחה. הראנו להם מה זה.

וכשכל זה ייגמר, הרי זה ייגמר מתישהו, כמה זמן יקח לנו ולהם לשכוח את הריקוד על הדם ולסלוח, ולהיות מוכנים לראות בצד השני בני אדם?

תגים: היאוש לא נעשה יותר נוח

לנעמה, להבדיל ובכל זאת

Moyshe-Leyb Halpern, “Zlochov my home”
Oh, Zlochov, you my home, my town
With the church spires, synagogue and bath,
Your women sitting in the market place,
Your little Jews, breaking loose
Like dogs at a peasant coming down
With a basket of eggs from the Sassov mountain
Like life in spring awakened in me
My poor bit of longing for you–
My home, my Zlochov.

But when steeped in longing, I recall
The rich man Rappeport, how he walks
With his big belly to the synagogue
And Shaye Hillel’s, the pious Jew,
Who could sell like a pig in a sack
Even the sun with all its glowing –
Then it’s enough to extinguish in me
Like a candle, my longing for you—
My home, my Zlochov.

How goes the story about that dandy:
Once in an evening he watched for so long
The angels roaming about the sun,
Till a drunken peasant with an axe
Cut him under his dress-coat,
Poor man: he almost died from that–
The peasant with the axe is my hatred in me
For my grandfather, and through him—for you—
My home, My Zlochov

Your earth may witness, I’m not making it up.
When my grandfather called in the police
To chase my mother from his house
My grandmother, her legs spread wide,
Smiled almost as honey-sweet
As a girl standing between two soldiers—
Cursed by my hatred inside me
Which reminds me of her and of you—
My home, my Zlochov.

Like a bunch of naked Jews in a bath
Surrounding a man who’d been scalded
They nodded their heads and stroke their beards
Around the evicted packs and junk
Thrown out pillows-and-blankets in sacks
And around the bit of broken bed—
To this day my mother is crying in me
And then, under your sky, in you—
My home, my Zlochov

But our world is full of wonders.
A horse and a cart over the fields
Will carry you out to a railway train
Which flies like a demon over the fields
Till it brings you to a ship with a lower deck,
Which takes you away to Newyorkdowntown—
And this, indeed, is my only consolation
That they will not bury me in you–
My home, my Zlochov.

AYP, trans. : Benjamin and Barbara Harshav

על הפגנות ונמלטים

חזרתי הביתה אחרי עוד יום של הפגנה, הפעם מעט יותר עוצמתית. אתמול היינו בערך שמונה אנשים – היום היו כמעט אלף (לפי הערכה שלי). מצד אחד מאד משמח אותי לראות שיש עוצמה מסויימת להתנגדות למעשים הנוראיים של ישראל. מצד אחר הפגנות גם מאד מתסכלות אותי. היכולת לשנות משהו דרכן היא מאד מוגבלת, וגם יש להן נטייה להיות פשטניות וקיצוניות. ככה זה כשמנסים למצוא סיסמאות קליטות שגם ילהיטו את הקהל. אז היו כמה סיסמאות שמאד יכולתי להזדהות עמן, כמו הדרישה להפסיק את הסיוע הכלכלי לישראל, אבל גם כמה סיסמאות מתלהמות שהרטוריקה שלהן לא ממש דיברה אלי. מצד שלישי זו גם הבעיה הנצחית של השמאל – שלכל שני אנשים יש שלוש דעות ואף פעם אי אפשר להסכים על דרך פעולה…

קצת בלי קשר – זו גם ההזדמנות לשתף אתכם באנלוגיה שפיתחתי לאחרונה לגבי המצב בעזה. מי שצפה בסדרה נמלטים, זוכר שהיו שם שני בתי כלא. לראשון קראו פוקס ריבר (הסדרה שודרה ברשת פוקס) ולשני קראו סונה. הראשון היה בית כלא אמריקאי טיפוסי עם שומרים מושחתים ואלימות סטנדרטית בין האסירים. השני היה בפנמה והיה אלים במיוחד כי הסוהרים יצאו החוצה ורק דאגו לספק מזון ומים. הם גם החליטו מתי ואיך לאפשר ביקורים. האנלוגיה לעזה די ברורה לדעתי – מרגע שהסוהרים (ישראל) הפסיקו לשלוט מבפנים – הפך בית הכלא הזה שקוראים לו עזה למקום אלים ובלתי נסבל במיוחד. מדי פעם מכניסים מזון ותרופות, אבל מספיק מעט כדי שיריבו עליהם. וכעת, בגלל שהאסירים החצופים החליטו להתמרד – נכנסים בהם בכל הכח.